2.6.18 י"ט סיון תשע"ח
בפרשת השבוע "נשא" לצד ברכת הכהנים , מדובר גם על הנזיר והסוטה, אך מפאת האהבה הגדולה של חלק מכם למשקאות האלכוהול, אתייחס רק לנזיר. הנזיר, אותה דמות בעלת שיער ארוך, מוזנח בהופעתו, מרושל בבגדיו הארוכים חי במגבלות רבות. הסימן הבולט של הנזירות, היה התרחקות מוחלטת מן היין. הנזיר גוזר על עצמו להתנזר מן היין לתקופה ארוכה ומתרחק אפילו מכל מה שרומז על יין כמו ענבים, צימוקים, חרצנים ואפילו זג ענבים (הקליפה הדקה של העינב) וכל זאת כדי שאפילו מחשבותיו הנסתרות לא יביאוהו אל היין. הנזיר בתקופת המקרא לא התנזר מנשים. היה נשוי והייתה לו משפחה, לדוגמה: הנזיר- השופט שמשון הגיבור! המצווה הייתה להתנזר רק מסימני היין. בעצם למה? למה ירחיק אדם ויגזור על עצמו התנזרות זו? הרי כתוב "ויין ישמח לבב אנוש", כל יהודי טוב מברך על היין מדי ליל שבת ובמוצ"ש, יש מצווה של ארבע כוסות בליל הסדר ומגדיל לעשות בפורים כשהוא שותה "עד לא ידע"! החכמים הסבירו: "היין הוא שליח רע, אתה שולח אותו לבטן והוא הולך לראש" והנלכדים בקסמו אף מאבדים לעיתים צלם אנוש. טיפת היין הראשונה בחיים שותה התינוק בעת ברית המילה שלו עצמו ויש אומרים שמכיוון שהתינוק חש שהיין מרגיעו, הוא ממשיך לרדוף אחריו כל חייו, וכל פעם שהאדם צריך להירגע ממשהו מטריד נזכר בבריתו, נזכר ושותה כוס יין. על הגמילה מהיין אמרו אבותינו: " הגמילה מן היין קשה כקריעת ים סוף".
חודש יוני הוא חודש קיצי, חם, מעיק, אך בזיכרוני הוא חודש המלחמות .
ב- 5 ליוני 1967 פרצה מלחמת ששת הימים וב- 6 ליוני 1982 פרצה מלחמת שלום הגליל המוכרת בשם מלחמת לבנון הראשונה. אספר על אפיזודה אישית קטנה מאוד ובלתי נשכחת שהתרחשה במהלך 'מלחמת ששת הימים' עם חברי לקיבוץ, לפלוגה וברבות הימים שכני: יעקב יזדי. יזדי בא לקיבוץ מאהבה לנעמי קיסר, שניהם מוצאם מירושלים. אדם שקט וחברותי, איש מעשה. הוא עבד במטעים במסירות ובנאמנות. היה פעיל בחיי הקיבוץ, רוקד וקורא בחגים. היה אחד מאתנו. המפגש האישי הראשון בינינו היה כשערכנו "ערב שני" לקיבוץ על נושא הביטחון ואז נודע לי שיזדי היה חבר באצ"ל בעברו. חשבתי שזו תהיה אטרקציה מפתיעה לערב. נפגשתי איתו והוא סיפר על כל מיני פעילויות בהן השתתף בשורות האצ"ל ודיבר בטון כזה אדיש על אירועים כל כך מסעירים של הימים שלפני הקמת המדינה, שהחלטתי לנסוע לארכיון אצ"ל שבבית ז'בוטינסקי בתל אביב ולברר עליו. שעות ישבתי וחיפשתי ולא העליתי דבר ואז ביקשתי מהארכיבר שייתן לי את תיקי ירושלים, שם הוזכר יזדי אחד בשתי פעולות נגד הבריטים. שחזרתי אליו אמר לי בצניעותו: היו הרבה יזדים באצ"ל כאילו "לא רוצה לספר יותר". הצטערתי שאין לי את האטרקציה למסיבה. כעבור כמה שנים, כשהגדוד שלנו הוקם, גיליתי ששובצנו לאותה פלוגה ובמילואים כמו במילואים נוצרים קשרים חבריים מיוחדים. היינו יושבים ומדברים בייחוד בלילות. באחד מהם דיבר על האצ"ל ומה היה בשבילו, בשבילם, המזרחיים והעיר "אני כבר שנים בקיבוץ ועוד לא הבנתי איך אתם המפ"מניקים הסכמתם לקבל אחד מהאצ"ל אליכם, איך לא בדקתם"? עד היום, בהיזכרי ב'רוח הזמנים ההם' בקיבוץ, בשנות החמישים הראשונות, לא מבין איך קבלו אותו. (אני מניח שבזכותה של נעמי). ונחזור לששת הימים. הרבה שיחות היו לנו בתקופת ההמתנה והופתעתי כמה הרבה דיבר אהבה על ירושלים שלו. כשפרצה המלחמה, בדרכנו ל'נחל', נסענו בשיירת משאיות, כמוביל השיירה, זכיתי ובמכוניתי היה רדיו. בשעה ארבע אחר הצהריים הודיעו בחדשות שירושלים שוחררה והר הבית בידנו! כבר סיפרתי אלף פעמים, איך עצרתי את שיירת המשאיות כולה, ירדתי מהקבינה ורצתי כעשר משאיות בשיירה לאחור, שם ישב יזדי. קראתי לו בצעקה שירושלים שוחררה! הוא קפץ מהקבינה והתחבקנו ארוכות הוא רעד כמו בעת בכי ואמר : "אני הייתי צריך להיות שם ולא כאן" אמרתי לו רק: "יללה, זזים!" לימים התברר לי שאת החיבוק המוזר הזה במדבר סיני שנינו לא שכחנו.
גם דברים קטנים כאלה קורים במלחמות והם לא נשכחים.
"שבוע טוב"!
שבועטוב 