15.9.18 ו' תשרי תשע"ט
אנחנו על סף סיום הקריאה ב- 54 פרשות השבוע. אנסה להתייחס לגיבור המשמעותי (הספרותי) הגדול שבהן, המופיע בארבעה מתוך חמשת חומשי תורה – 'שמות', 'במדבר', 'ויקרא' ו'דברים', ולדמותו של גדול המנהיגים של עם ישראל – משה רבנו. אולי יומרני קצת מצדי, אבל אנסה להתמקד. גופנית, משה היה איש בריא, עד שנתו ה- 120 הכוללות גם את שנות זקנתו. בגילו המכובד עלה רגלית עד פסגת הר נבו כדי למות שם. לא מוזכרת במקרא אף מחלה שסבל ממנה בעברו (היותו כבד לשון, לא נחשב כמחלה) לא כתוב אפילו שהיה כבד שמיעה או קצר ראיה, ההיפך, כתוב: "לא כהתה עינו ולא נס ליחו". אתם זוכרים ודאי שממרומי הר נבו הוא עוד הספיק לראות את הארץ, את כל הארץ ! מה שהחזיק אותו ככזה, לפי סיפורי המקרא, היא המחויבות שלו לצדק, לאחריות, ולחזון הגדול. הוא נותר אידיאליסט בסוף ימיו, כמו שהיה בראשיתם. משה היה מנהיג ענק שחולל שינוי גדול, שינוי מהפכני, הוא הצליח להפוך עם של עבדים לעם חופשי, לאחד שנים עשר שבטים לעם ולהוליך עם נווד לארץ – מולדת! (מעטים המנהיגים לאורך ההיסטוריה שעשו זאת ). למרות כל הצרות והתסכולים שספג ב- 40 שנות מדבר הוא נשאר דבק בעקרונותיו, באידיאלים שלו והמסקנה היא: אל תתפשר באמונה באידיאל שלך, אפילו אם רק ברצונך להישאר "צעיר" ומקובל. אותו אידיאל שנולד בפגישתו הראשונה עם האל ב'סנה הבוער שלא אוכל' לווה אותו עד סוף ימיו. מילותיו האחרונות היו הסבר וסיפור מפורט מה עבר על עם ישראל תחת הנהגתו. כל נאומי הפרידה שלו בספר "דברים" מעידים עליו שלא הפסיק ללמוד, לצמוח, ללמד ולהנהיג , ובימיו האחרונים, בנאומיו האחרונים אנו רואים אדם של חזון ולהט המעידים עליו שלחם כל חייו ואף פעם לא נכנע. הוא אומר לעם: אל תתפשרו אף פעם על האידיאלים שלכם. אל תיכנעו אף פעם לרגשות תבוסה או ייאוש ואל תיעצרו במסע החיים, הדרך תמיד קשה וארוכה. עיני משה לא כהו כי לא איבד את הראייה החזונית שלו, הוא לא נעשה ציניקן, לא מריר ולא עצוב, אף שהיו לו אין ספור סיבות לכך. הוא ידע שאת הערכים שלא יוכל להשיג בעצמו יש צורך לחנך וללמד את הדורות הבאים אליהם. גופו הזדקן אך נפשו נשארה צעירה ולכן משה בן התמותה הפך לבן אלמוות. כשאני כותב כל זאת אני פתאום חושב עלינו, על בני דורי, האם לא התגמשנו מהר מדי על האידיאלים שלנו? באותה תקופה הזקנים היו אלה שאמרו את מילתם ואליהם באו כדי לשמוע את דעתם ולהיוועץ בהם. היום, אין דורש לתבונתם וניסיונם של 'הזקנים' וכשהם/אנחנו נתקלים במכשולים, הם גורמים לנו להתכנס בתוכנו, להאשים אחרים בכישלונותינו, להתמקד בכישלון אחרים, ולספר לעצמנו ולמי שמוכן לשמוע שאנו במקומם היינו עושים טוב יותר את המלאכה. אבל, כאן אני כבר נכנס לחשבון נפש שמקומו ביום כיפור שבפתחנו.
חתולים וחתולות במשפחתנו אינו דבר חדש. לסיון ולירן – יש את 'מילן', למיה והדר – יש את 'אייס', לג'ני ותימור היו שלוש, לשהם – יש את 'טימון' ועכשיו .. גלי ביקש שאכתוב על כך שגם אליהם (לקרן ושיר) הגיע חתול חדש הנושא את השם התנ"כי "פרדי". לכבודו נשיר את השיר של עממי:
"מיאו, מיאו חתול מילל /
כל הלילה כל הליל /
מיאו, מיאו מילל חתול."
"שבוע טוב"!
שבועטוב 