16.2.19 י"א אדר א' תשע"ט
פעם בשנה אנחנו חוגגים יום הולדת משולש במשפחה להדר (46), לאורי (15) ולתומר (2). לכבודם נרים כוסית, נברך ונתברך בהרבה אושר, שמחה, ותקווה להגשמת מאווייכם הקטנים והגדולים כשאנו עוטפים אתכם בשמחה רבה ובאהבה רבה. קבלו חיבוק ענק מכולנו.
בשבוע שעבר באתי, לבקשת ספיר לשוחח עם חברי המכינה בה הוא נמצא. למראה פניהם, שנראו לי מותשים ועייפים, ויתרתי על 'המבוא' שהכנתי ועברתי לדבר ישירות על הנושא: הגשמה בקיבוץ. וזה ה"מבוא" שהכנתי:
משה רבנו היה המנהיג שהבין, שאם הוא רוצה/צריך להנהיג את העם, הוא חייב שאנשים ילכו אחריו ויתנו לו את מיטבם. לשם כך, חשב, צריך חזון שייתן להם השראה, ויגרום להם לשמוע ולעשות את דברי המנהיג הוא הבין שלחזון צריך שיהיה סיפור (נרטיב) שישכנע אותם להזדהות עימו, למשל, סיפור מאות שנות עבדות במצריים, יציאת מצריים וכד'. סיפור המתאר הפיכת 'כאבי העבר' ל'ברכת העתיד'. הוא תרגם את החזון למציאות באמצעות חוקים ונוהלים שבעזרתם יקבל את הכח להנהיג. מזכיר לכם משהו? אני מוצא דמיון בין התיאור שתיארתי כאן, לבין התנהלות תנועתנו הקיבוצית עם 'ההנהגה ההיסטורית' שלה במשך שנים רבות. מודל "משה" הוא המודל, בקווים כלליים, של מי שמבקש להנהיג. זכינו לראות במו עינינו את דמויותיהם של מאיר וחזן מנהלות, מובילות ומנהיגות את התנועה באותה דרך. מציגות חזון ענק, רעיון (המלווה גם הוא בעשר דיברות) שמתממש צעד אחר צעד, חזון גדול של עליה שהתחיל ב'מרד הבן', כיבוש האדמה בארץ, התיישבות, הגנה, יצירת הקיבוץ(!) שהוא המימוש של הציונות, הלאומיות, הצדק החברתי (סוציאליזם) ובריאת אדם חדש במולדתו, הגשמה אישית במסגרת חברתית. הם הבינו שצריך להציג לחברים חזון שנותן השראה, שיאמר לחברים מה הם מתבקשים לעשות וליצור עמם הזדהות מלאה. הסיפור (הנרטיב) הנלווה היה 2000 שנות גלות, סבל, פוגרומים וכיו"ב. אחרי זאת יגובש גם המבנה האירגוני ודפוסי אורחות החיים: הקמת המשק, בניית חברה חדשה, השקעה בעיצוב וייחוד חינוך הדור השני ובעיסוק בחיי התרבות. כך נבנו ארבעת ערכי הליבה שוויון, שיתוף, עזרה הדדית וערבות הדדית.
השבוע עסקנו בפרשת 'תרומות' שבה התבקש העם להרים תרומה לבניית המשכן בו ישכון אלוהים, במסע במדבר. "כל איש אשר ידבנו ליבו". אותו אלוהים שקרע את הים, אותו אלוהים שנתן את התורה, הייתכן שהוא זקוק לתרומה לבנייה?. שמעתי פרשנות האומרת שאלוהים לא צריך כסף וזהב. אלוהים רוצה שותפות, מעורבות, מחוייבות. כי כשאדם מכניס את ידו לכיסו ותורם הוא הופך לשותף, הנתינה הזו היא חלק מהשותפות. וסיפור קטן אינטימי שלנו. כשהחל "מבצע קדש" ב1956, נתבקשו אזרחי ישראל לתרום כל אחד "כאשר ידבנו לבו" ל'קרן המגן' לקניית נשק. ברדיו שרו את "תותחים במקום גרביים" "טנק במקום זוג נעליים"…וכו" באוויר הייתה תחושה של סכנה לקיום מדינה. גוייסתי למילואים ובאתי להגיד שלום להורים. אמא הראתה לי טבעת זהב ואמרה בקול חנוק: "זו המזכרת היחידה שנותרה לי מאמא שלי, שנתנה לי אותה בתחנת הרכבת בוורשה לפני שעליתי לארץ ואני תורמת אותה ל'קרן המגן' ופרצה בבכי מר. ואני שהייתי מאוד שקוע בעצמי, בגיוסי, הייתי נבוך ורק נישקתי אותה על מצחה והלכתי לארוז. ככל שהזמן חולף אני לא שוכח את הסיטואציה ואת הדילמה הקשה שלה, שמזכרת אחרונה מאמא שלה נתרמת למען המדינה. איך האישה החלשה הזו, חייתה בתחושה חזקה כל כך של נתינה, שותפות, מעורבות, מחוייבות והזדהות. היום, כשאני חושב על כך, אני לא בטוח שאני הייתי מסוגל לנהוג כך.
"שבוע טוב"!
שבועטוב 
הרבה ברכות לכל חוגגי יום ההולדת וגם לספיר במכינה ! מאד מעריך שביקש ממך "לספר" על פרשת השבוע וכו'…
נהנה, כרגיל, מהפרשנות ומההקבלה שלך לפרשת השבוע והחיים, גם הפרטיים (תגובת אמא שלך) וגם של המדינה ) תרומות למדינה…