מוקדש לדניאלה 18.5.19 כ' אייר תשע"ט
דניאלה הייתה חברת ילדות/נערות/בגרות הכי קרובה לרעיה ולכן, התמונות העולות מהחוויות המשותפות, חוזרות ופוקדות בלי הרף והעצב הוא גדול. דניאלה הייתה סופרת שכתבה שלושה ספרים (עד כתיבת שני ספרים אתה נחשב ל"מחבר" מהספר השלישי אתה כבר "סופר") שלושתם קשורים לביוגרפיה שלה, הראשון "בלי פסיק ונקודה" קולות ילדות, השני: " אסופת כתיבה" והשלישי האחרון: "פרופיל אשורי", כמו כן לפנייתי אליה תרגמה מצרפתית את הספר "גנרל צבא המתים" של איסמאיל קדארה.
היא אהבה את הכתיבה, את העיסוק במופשט, במושכל, ולא פעם אמרה שגם זו דרך להפיג את בדידותה ולהפליג למקומות אחרים. הסקרנות והרצון ללמוד ולדעת לצד רגשי הבדידות הביאו אותה לצאת גם מחוץ לקיבוץ, ולחוות כל מופע, כל הצגה, כל תערוכה, כל הרצאה, כל מפגש אינטלקטואלי. כדי לספוג תרבות ואמנות ככל שניתן, תוך הקפדה קיצונית על שמירת המרחב האישי שלה. לעתים הזמנו אותה לבוא אתנו לצפות בסרט, ונהנינו מאוד. היא ביקשה וחזרה וביקשה שכל פעם שאנחנו נוסעים שנזמין אותה לבוא אתנו. לאחרונה הזמנו אותה עוד כמה פעמים, אבל תמיד הייתה עסוקה. "בפעם הבאה" אמרה. דניאלה הצטיירה לי כאדם שואף תרבות אירופאית, שקורא עליה, מביט בה, סופג ומפנים אותה. פריז הייתה לה קודם כל בית המשפחה, לאחר מכן בירת העולם התרבותי, כל שנה פריז! ועוד מילה על הקיבוץ שהיה ביתה היציב. מכאן באה ההוראה רבת השנים באולפן בה התמקצעה ופיתחה דרך לימוד מיוחדת גם לשפות שונות, ששיאן היה בהזמנה לקונגרס מורי לשון בחו"ל. מכאן הגיע גם אימוץ ה"מאומצים" שלה- לתמיד. היו לה המון קשרים מחוץ לקיבוץ שידעה לשמרם ולטפחם. והייתה בה גם נאמנות וכמיהה לערכים בקיבוץ, ההולכים ונעלמים עליהם גדלנו, והיא לא חסכה את שבט ביקורתה בנושאים אלה. והייתה לה את קבוצת תומר. תמיד אמרתי… "כשרעיה הייתה זקוקה להרמת מורל, יש רק שניים שיכולים לשנות זאת תוך בדיחות וצחוקים ירון ודניאלה". ההומור שלה והצחוקים איתה היו כמעט פרועים. בביטחונה העצמי, התנהלה תמיד כשהיא שולטת ומכתיבה את מהלכי הנכון והלא נכון, וידעתי תמיד שלא חשוב מה אתה תגיד/תציע, אם היא בעניין זה יהיה כפי שהיא חושבת!.
אהבנו אותה, היא הייתה חלק מאתנו ואני מניח שזה היה הדדי כי עובדה שכל פעם שהציק לה משהו הייתה מתקשרת לרעיה כדי לומר, לדבר.
המשפחה הייתה כל עולמה הבנים… יחידים , מיוחדים… יפים, חכמים וכל כך נבונים… אין כאלה! והנכדים… בכלל!, אפילו את הכלב הנבחן והמעצבן של תלמי הייתה משבחת. נזכור גם את מסירות האין קץ שלה למתרחש בבית הקברות, מסביב לקבר המטופח של אוריה כמעט 40 שנה.
אין לנו מילים מנחמות, זולת שהיא הייתה יקרה לנו מאוד, אוהבים אותה מאוד וכבר היא חסרה לנו.
"שבוע טוב"!
שבועטוב 