7.12.19 ט' כסלו תש"פ
השבוע נהרס בית הילדים הראשון ולמרות שזה רק בית, היה לי עצוב!
אמשיך לספר על ה"שיחות" על הזיקנה שקיימנו בקפיטריה בבר אילן. הפעם הגיע תורי לספר על ההזדקנות בקיבוץ. הזיקנה אינה קו גבול ברור בין מצב גיל למצב גיל, היא 'שטח' רב מימדי, רב תחומי ושרירותי במידה רבה. זו עובדה שגם אנשים צעירים צריכים לדעת. ולהיסטוריה… סף הזיקנה נקבע לראשונה ע"י הקנצלר הפרוסי ביסמרק ב- 1889. ההבחנה שלו הייתה, שבעידן התיעוש, כששואפים להגברת היעילות והפריון, צריך להוציא ממעגל העבודה את בני ה- 65 ומעלה, שאינם עונים על צרכי התעשייה המתפתחת וקרא לכך "פרישה" מעבודה. בכך קבע שהזיקנה חדלה להיות אירוע פרטי והפכה לעניין ציבורי. תהליך הפרישה התפשט לארה"ב ומשם לכל העולם (כמעט). וחזרה אלינו: בקיבוץ החלט שגיל הפנסיה (פרישה) יהיה 65. לדעתי זו הייתה שגיאה להתנהל ב2019 כמו ב- 1889. בכל זאת חלו מאז כמה שינויים, למשל, באורך החיים. סיפרתי שכל מה שדרוש למזדקן מבחינה חומרית, רפואית, חברתית יש לנו. ואם ברצונו להמשיך לעבוד, אין מניעה ממנו לעשות כך. קיים מעגל חברתי המתכנס פעמיים – שלוש בשבוע לשמיעת הרצאות, טיולים וסרטים/הצגות. ויש פעילויות של כל הקיבוץ. אתה יכול לפגוש חברים בחדר האוכל לסעוד עמם ולשוחח ולבקר חברים בביתם. יש לנו בית סיעודי וקיימות ועדות המטפלות בבריאות, רווחה ושיקום. הקיבוץ אינו חוסך בטיפול בזקניו. לא פיזי ולא נפשי, בבריא ובחולה. כאן העיר אברהם בהומור קצת מר: "שחבל שלא הצטרף לקיבוץ בהיותו צעיר" אבל… הוספתי שיש הרבה שטחי חיים העונים ל"לבד", אבל נושא הבדידות קיים באותה עוצמה כמו אצלכם בבתי האבות. הבדידות היא אישית, אחרי שסגרת את דלת ביתך ונותרת עם עצמך. הפתרון הוא היחסים במשפחה שלך, עם ילדיך. רגישות, חום אנושי, דאגה והבנת מחויבותם מול הקושי האמיתי ליישם זאת ע"י ביקורים תכופים, בסיוע בריאותי, בשיחות ובנתינת תשומת הלב ועזרה "שוטפת". הקירבה הסביבתית בקיבוץ מאוד מקלה. לאלה שיש בנים בקיבוץ האפשרות להיעזר בהם נהיית יותר מציאותית. לקיבוץ יש תשובות נהדרות ל"לבד" אך גם לו אין מספיק תשובות לרגשות הבדידות של האדם, הקשורות גם לאופי האדם, למצב בריאותו, לשטחי התעניינותו, לעולם הרוחני שלו וליחסיו עם חבריו שעדיין נותרו לו. גם בני ה- 20-30 ומעלה עליהם להבין ולהפנים שיבואו ימים שגם הם יהיו פעם זקנים.
והערות למה שכתבתי בשבוע שעבר שעורר סערה, שדווקא ציפיתי לה!:
אולי לא הסברתי את עצמי מספיק:
1. השוויון בקיבוץ לא יכול להתחלק כך שבחיים השוטפים הוא נשמר ובחלק האישי – כל אחד לעצמו. זה שוויון מעושה ומעוות. כבר שנים רבות אנו מקיימים למשל 'עזרת קרובים' לנזקקים מטעם הקיבוץ לפניית חברים במצוקה. ויש עוד דוגמאות כאלו.
2. האמירה שנאמרה, שמה שיש לך "בחוץ" אינו מעניינו של הקיבוץ פוגעת ביחסי הערבות ההדדית שיש בינינו. אמנת הקיבוץ קובעת שאנו ערבים זה לזו בכל, בטוב וברע. זה עניין ערכי ומוסרי.
3. הקיבוץ, לימדוני מורי, הוא רעיון גורף וכולל שבא לביטוי ב"תקנון הקיבוץ".
בפרק ב', סעיף 4 בתקנון נאמר: "כל חבר קיבוץ… מעמיד לרשות הקיבוץ את מלוא כח עבודתו ומוסר לקיבוץ את כל ההכנסות והנכסים הנמצאים ברשותו או המגיעים לידיו מכל מקור שהוא…". בחלוף הזמנים ישנה תמיד אפשרות לשנות תקנות ואפילו עקרונות חיים, אך חובה להביאם לדיון ציבורי.
ברכה לאיתן ליום הולדתו. אני מתבונן בו ולפעמים חושב שהוא כאן מתמיד. שומע אותו מדבר ואני חושב שהוא כבר נטוע לגמרי בינינו וזה מאוד משמח אותי. שתזכה רק לטוב, לאושר ולשמחות במשפחתך עם נואי ותומר ופסטה, עם הסבים הנפלאים והדודים האוהבים ועם כולנו.
"שבוע טוב"!
שבועטוב 