21.12.19 כ"ג כסלו תש"פ
השבוע שמעתי על חג שלא היה ידוע לי – במהלך חג החנוכה, בנר החמישי, א' טבת, חוגגים את "חג הבנות" – "עיד אל בנאת", החג שמקורו בצפון אפריקה. החג מעלה על נס את העוצמה הנשית – הגבורה, החוכמה והאחווה לאורך הדורות. בתקופת גלות בבל אסרו האשורים על קיום נישואים של בנות ישראל בארץ ישראל. עם תום הגלות, נכתב בספר "עזרא", שהותר לבנות ישראל להינשא. נקבע שא' טבת, החל בימי החנוכה, יהיה יום חג ובו יתכנסו נערות נשים וקשישות לחגיגה של למידה, אוכל, שירה וריקודים. יוענקו מתנות ויבקשו סליחה אשה מרעותה. ביום זה היו חוגגים 'בת מצווה' לכל הבנות שהגיעו לגיל מצוות, ושיאו היה תהלוכת הנשים כדי לנשק את ספר התורה. 'חג הבנות' מוקדש לשלוש נשים: למלכה אסתר שביום זה (א' טבת) הובאה לפני אחשוורוש והומלכה תחת ושתי. שתי נשים הנוספות הן יהודית וחנה בת מתתיהו. על אסתר נדבר בפורים אבל מי זו יהודית? יהודית הייתה אלמנה, עשירה ויפת תואר. כשהולופרנס שר הצבא האשורי יצא לכבוש את ארץ ישראל, הטיל מצור על בתוליה (בית אל) ואיים על חיי תושבי ארץ יהודה, ראה את יהודית אשר כבשה אותו ביופיה. בבואו אליה, היא השקתה אותו בחלב (יין?) וכשנרדם ערפה את ראשו ובכך הצילה את תושבי ארץ יהודה כולה. השלישית, חנה בת מתתיהו מי הייתה? גזרות יוון קבעו שכל אישה עברייה בליל חתונתה תיבעל ע"י ההגמון. כשהגיע זמנה של חנה, סירבה לקבל את רוע הגזירה. היא הצליחה לשכנע את אחיה החשמונאים, לצאת לפעולה שתציל אותה ואת בנות ישראל ממעשה ההגמון. האחים, ביוזמתה, פנו אל המלך וביקשו שחנה תימסר לו ולא להגמון בשל מעמדה החברתי הגבוה והמלך ניאות. בליל חתונתה הגיעה חנה לארמון בלוויית אחיה שהתגנבו לחדר המיטות של המלך והרגו אותו. וזה היה הגורם להתלקחות מלחמת המכבים ביוונים.
והיום, החג הולך ומתחדש במדינתנו.
שירי חנוכה שהושרו לפני הקמת המדינה ועדיין שרים אותם היו חדורים ברוח ציונית ואידיאולוגית, שהשוו בין ניצחונות המכבים בעבר לבין השאיפות הלאומיות של העליות הראשונות בראשית המאה ה- 20, שירים שדחו מאפיינים יהודיים מהגולה.
למשל: "אנו נושאים לפידים" לחן מרדכי זעירא למילותיו של המחבר אהרון זאב שהיה מחנך באחד מבתי החינוך של זרם העובדים. (ולימים קצין חינוך ראשי). הרוח הייתה ציונית, חילונית ואפילו אנטי דתית, הכל פרי עמל כפי העמלים! "נס לא קרה לנו, פך שמן לא מצאנו…" מדגישות את אי מעורבות האלוהים במעשי האדם.
או "בסלע חצבנו עד דם, ויהי אור…" התרסה מול סיפור הבריאה האומר שהאור נוצר מהדיבור האלוהי "ויהי אור". או הפסוק "לעמק הלכנו, ההרה עלינו, מעינות, האורות הגנוזים גילינו.." הוא מחאה כנגד הצו האלוהי על איסור העלייה להר סיני. לדברי זאב, השיר מתאר את "מעמד הפועלים" בדרכו הקשה ליישוב הארץ. שיר נוסף שמושר עד היום: "מי ימלל" שנכתב ע"י מנשה רבינא ללחן עממי. בתחילתו המחבר מפאר את גבורת המכבים ואת האל כגואל ומציל העם, אך בבית השני הוא שולל את תפקיד האל ומעמיד במקומו את העם עצמו.
אפשר לספר על שירים רבים אחרים כמו "נרותי הזעירים" ועל "ימי החנוכה" שירים בני מאה שנים ויותר, שמושרים עד היום אך נסתפק בכך.
שיהיה לנו חג שמח ומלא אור!
"שבוע טוב"!
שבועטוב 