11.2.20 ט"ו בשבט תש"פ
היום ט"ו בשבט. חג לאילנות, חג ההתחדשות בטבע. כבר איננו יכולים לחגוג אותו בטקס נטיעות מרהיב כפי שעשינו שנים רבות. חוקי המדינה אינם מאשרים ומאפשרים נטיעות בשבת וגם כי חברי הקיבוץ שלנו לא מגיעים לטקס. כל שנה פחות. האם יש לבטל את החג בשל כך? או לתת לו פנים חדשות? כמו נטיעה באיזור בתי הילדים או נטיעות שכונתיות בטקסים הקשורים במקורות. אני מניח שהגננות וצוותי המרחבים יודעים לציין את החג. אנחנו כצאצאי חלוצי התחיה הציונית, שראו בנטיעות של עצי פרי- למאכל ועצי נוי, את מימוש "כיבוש השממה" כבר משנת 1908, איננו צריכים להתעלם מט"ו בשבט שהיה חג-חג בעברנו. מה שאנחנו יכולים לעשות (והצעתי זאת בעבר) כדי לשמר אותו, זה לקיים את ליל "סדר" ט"ו בשבט. בשבילנו זה אומר לשבת כמו בליל הסדר סביב שולחנות ערוכים עמוסים בפירות ועטורים בהדסים ופרחים לקרוא "פרקי פירות" מהמקורות ומשלנו (הגדה) ולשיר לחיי האילנות. לידיעתכם: סדר ט"ו בשבט הונהג ע"י מקובלי צפת ובראשם האר"י ובסדר קבוע של אכילת הפירות המבטאים עלייה במדרגת 'העולמות' שלהם.
בקיצור, לקיים מסיבת ט"ו בשבט.
סמוך לפרסום "שבוע טוב " זה נודע לי כי היה נסיון לארגן אירוע המוקדש לט"ו בשבט, אך בגלל מזג האוויר אין אפשרות לקיימו.
ולפרשת השבוע העוסקת בשלוש מכות מצריים האחרונות וליציאת מצריים. רש"י נחשב לגדול פרשני התורה. פירושו פותח במילים: "לא היה צריך להתחיל את התורה בספר 'בראשית' אלא מפרשת השבוע "בוא" בקטע "והחודש הזה לכם"… כפי שנקרא בהגדה. חשיבות ספר "בראשית" היא בלימוד מי הוא בורא העולם ואיך העולם נברא. בספר בראשית אין "תורות" של "מצוות וחוקים" אלא רק סיפורים והמושג תורה, אומר רש"י, הוא מילה נרדפת למצוות וחוקים. ומסביר: בפרשת "בוא" בספר "שמות" אנו מוצאים את המצווה הראשונה המוזכרת במקרא. ולכן מכאן צריך להתחיל…
ובכל זאת תהיות (די שוליות) עולות מהפרשה: כיצד ייתכן שבליל מכת הבכורות עצמו, מצווים בני ישראל ל"שאול" מהמצרים כלי כסף וזהב לקיום "טקס" משלהם. ובבואם לשאול את הכלים הם כבר יודעים שלא יחזירו את אותם הכלים כי הם יוצאים ממצריים. למה? מדוע? התשובה באה מאוחר יותר בכך שבכלים אלה השתמשו לבניית 'עגל הזהב'. או… איך נסביר את העובדה שבליל יציאת מצריים, באותו לילה גדוש וסוער בו שאלו את כלי הכסף והזהב, אותו לילה של מכת הבכורות האכזרית, הכלבים לא נבחו ככתוב "לא יחרץ כלב לשונו". סיפור יציאת מצריים רווי באותות ומופתים ודווקא את הנס הקטן וחסר המשמעות הזה, מזכירה התורה. ההיגיון אומר שבחצות הלילה בעת ביצוע מכת הבכורות דווקא ירבו הכלבים בנביחות בשל הגורם הזר והלא מוכר המסתובב בין הבתים וההסבר לשתיקת הכלבים הוא: שלא מלאך המוות בא לקיים את מכת בכורות אלא האלוהים בעצמו. ועל אלוהים לא נובחים! ידענו שבתי בני ישראל סומנו על ידם מראש והנה נוסף גם גורם חדש – אי נביחת הכלבים. וכך, בשכונות בהם התגוררו בני ישראל ישרור שקט מוחלט וגם על פי זאת יידע היושב במרומים שלא לבוא על בתיהם.
ואני האזרח הקטן רק שואל מה יגזור על כלבי שכני גינת ויבזורי שלא לנבוח עלי כל הזמן, למה לא נופלת עליהם חרדה כלשהי.
"שבוע טוב"!
שבועטוב 