זיכרון זה לא רק נוסטלגיה – זיכרון זה גם פרספקטיבה
18.4.20 כ"ד ניסן תש"פ
אין כמו חג הפסח כדי לאשש את נכונותה של האימרה, המופיעה בראש "שבוע טוב" מדי שבוע, אימרה ששמעתי מפי חברי אמנון ארבל ואימצתי אותה לאחר שקיבלתי סוג של ביקורת שאני 'מתרפקן' ונוסטלגיסט…
למה אנו מדי שנה מעלים וחוגגים את יציאת מצריים שאירעה לפני 3000 שנים בחג הפסח, ומגידים זאת לבנינו, וחוזרים ואומרים ש'בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצריים'?. דרך החגים והמועדים אנחנו זוכרים את תולדותינו לאורך השנים. כך נוצרה המסורת והמורשת. האירועים, הסיפורים, בכתב ובעל פה יוצרים את התרבות הלאומית שלנו. את ליל הסדר כל יהודי באשר הוא, חוגג אותו בזמן הזה. אין זו נוסטלגיה רווית 'דמעות עצב', 'דמעות שמחה' והשתפכות נפש על מה שאירע לעמנו. זה אירוע מכונן: "היום הייתם לעם" הוא הבסיס עליו קמה מדינת ישראל. כל אלה המזלזלים במורשת וב"זיכרון הלאומי" עלולים למצוא עצמם יום אחד לפני "שוקת שבורה".
בספרו של מאיר צור "60 שנות חיים" הוא מספר על אירוע ליל הסדר ב- 1935 וכותב: "26.4. סדר פסח – ארוחה טובה, שירה, ריקודים, נגינה בפטפון". שאלו אותי חברים איך זה שלא התקיימו סדרי פסח אצלנו עד 1937, אגב, בסדר הראשון מי שקראו את כל ההגדה היו – אז – ילדי כתה א', קב' "כפירים". (אדם, רותי חזן, דן חדשי). 'המייסדים' מהעליות השנייה והשלישית היו בהתנגדות לכל סממן מהגולה כולל החגים. סיפרתי כבר, שהקיבוץ היה מתכנס היו שרים שירים ואבא אמר ש"כולם היו בנפשם ובנשמתם שקועים בליל הסדר בבית אבא- אמא" בגולה. קיימות עדויות, שהיו גם התכנסויות בליל הסדר שבהן שתקו כולם, שבהן ישבו החברים, דוממים ודומעים מרוב געגועים.
כשסווגתי לראשונה ל"קבוצת סיכון" בתקופת הקורונה, לא הופתעתי. מאז ילדותי הייתי בקבוצת סיכון. נולדנו למאורעות 36-39 בקיבוץ מבודד כאשר שבעת הכפרים הערביים שמסביבו היו תוקפים אותו ביריות. היה מסוכן? היה מסוכן! לכולם! יותר מאוחר, במערכה על משמר העמק ב- 48 ' היינו בלב ההפגזה על המוסד, היה מסוכן? היה מסוכן מאוד! לכולם!! אחר כך בצבא, ובעוד חמש מלחמות "קדש", "ששת הימים", "ההתשה", "יום כיפור" ו"לבנון הראשונה". היה מסוכן? בלא מעט מצבים, מאוד! וככה חיינו תמיד בקבוצת סיכון. ולהיות ב"קבוצות סיכון" זה מחשל ויוצר גם גאוות יחידה. ולמדנו גם מה זו אחריות, אישית וקבוצתית. והנה התפרצה הקורונה ואם צפיתם בבן ה- 87 בטלביזיה, מראה צילום שלו על דרגש בבוכנוולד חמישה ימים אחרי השחרור אומר בתמימות: "כל חיי אני בקבוצת סיכון, היו לי בחיים דברים הרבה יותר גרועים מהמגפה הזו, אבל עכשיו מזכים אותי בתואר: משתייך ל"קבוצת סיכון"! ואומרים לי : "אל תצא מהבית" ו"אל תחבק את הנכדים" ואל, ואל, ואל… הכל כדי לשמור על עצמך!" כיון שאני מזדהה אתו, אני מחייך. אני חושב שאני יודע איך לשמור על עצמי ואיך לנהוג עם עצמי ועם זולתי ומשפחתי וקיבוצי. במיוחד, כשאני הוא זה שב"קבוצת הסיכון". בגילי המכובד אני כבר לא יוצא ל"מלחמות" סרק ומקבל באהבה את "נזיפותיה" החביבות ודאגותיה של מיה ומודה לה יומיום, אנחנו יודעים שזה מאמץ לא קטן! רק אזכיר, שאנחנו לא "עויבר בוטלים" ומצטער, כשאני שומע, שיש הרואים בנו נטל שיש לשרתו.
נעבור בשמחה, ליום הולדתה של ליאן בבת עינינו! ארשת פני הופכת מיד מרצינות חמורה לחיוך מאוזן לאוזן. ישבנו בשבת וצפינו בדיסקים ישנים. כל כך הרבה ליאן! יושבת, עומדת, משחקת ומתחפשת. ואיפה היא היום – ילדה גדולה אחרי צבא, יפה ואופה, ואחרי 'שנתיים בית'. העולם מחכה ל'טרוף' אותה ואנחנו רוצים שתהיה שוב ילדה קטנה אצלנו בבית. מה נאחל לך ביום הולדתך? שכל מה שתרצי תגשימי, שהכל יהיה בהישג ידך, שתרגישי, תדעי ותזכרי כל חייך שאנחנו תמיד בשבילך! וכמה שאנחנו אוהבים אותך. אנחנו מאחלים לך חגיגה שמחה, לך ולהורייך!
"שבוע טוב"!
שבועטוב 