"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה – זיכרון זה גם פרספקטיבה"
13.6.20 כ"א סיון תש"פ
פרשת השבוע "בהעלותך", עוסקת בכמה נושאים, ומתחילה במנורה בה יאירו שבעת הנרות. למה שבעה ולא עשרה? (דיברות) או שנים עשר? (השבטים) מדוע הפך מספר שבע למספר החשוב ביותר בתורה? התשובה היא לזכר שבעת ימי השבוע שברא האל ועל בסיסה אנחנו חוגגים גם את שבעת ימי חג הפסח ושבעת ימי חג סוכות, שבע שנים לשמיטה, שבעת המינים, יושבים שבעה ואפילו האמרה "שבע נפל צדיק וקם". בפרשה זו אנו עדים גם לזיכרון הקולקטיבי של העם ומה הוא זוכר. את מתן תורה? לא! את הניסים ש"עשה" לו? לא! את מכות מצרים? לא ולא! הוא זוכר את האוכל! כשמשה אומר לעם: " זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים" העם מתלונן ואומר: " מי יאכילנו בשר. זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם. את הקישואים ואת האבטיחים ואת הבצלים ואת השום! ועתה נפשנו יבשה". אבל, אולי, הקטע החשוב בפרשה בה מגבש משה את השבטים ותיפקודם הוא: שבמהלכו הוא משחרר את בני שבט לוי מ'ללכת' לצבא. "הם ישרתו במשכן", קבע, "ויבטיחו את הפעילות השוטפת הנעשית בו, ישמרו על האש וכד'". יתר השבטים ודאי לא היו מרוצים על השחרור של צעירי לוי מנטל הביטחון ("השיוויון בנטל"), אך הם שתקו, ממש כמו בימינו, שה'חרדים' משוחררים או משתחררים אוטומטית מגיוס לצבא ונטל הביטחון אינו נופל עליהם. והנשק שלהם – בהיעדר משכן – הוא לימוד תורה והמדינה משלימה עם כך. אבל את תשומת לבי משך משפט קטן, שונה מהטון המצוי בפרשה, משפט המשבח את אהרון על היכולת שלו בהפעלת המשכן: 'להדליק כל יום את האש ולשמור על ההוראות המפורשות' שקיבל מאלוהים באמצעות משה, מבלי לחרוג מהן. "להגיד שבחו של אהרון, שלא שינה" כתוב. במילים אחרות יש כאן פירגון לפעלו של אדם להתמדתו ומסירותו. הפירגון, דברי השבח, מעטים בחברה המקראית, ממש כמו בימינו אנו, בחברה המודרנית. ממש כמו אצלנו, אפילו בקיבוץ. מילות השבח ודברי הערכה נשמעים בדרך כלל באזכרות לחברים שהלכו מאתנו, או בפרדות או בהזדמנויות יוצאות דופן. בעצם, למה לא לפרגן, ולומר לאדם דברים טובים עוד בחייו – בכנות, לפחות, באותה מידה שמקטרים ואומרים מילות גנאי וביקורת חריפה? זו שאלה של חינוך? של מורשת? של מה? שווה פעם לחשוב ולדבר על כך, ודאי חיינו, יהיו יפים יותר, נכונים יותר, מספקים יותר. ואם תשאלו קראת משפט קטן בתורה ונשבית? ואתה, הרי, אחד המבקרים הגדולים והקטלניים כשאינך מרוצה ממשהו, אסכים אתכם: אני מאחל לכולכם שלא תתחילו לפרגן בעקבות פסוק בתנ"ך, או באירוע מיוחד, ויותר מכך אל תחכו לכך שתגיעו לגילי המכובד. זו החמצה וחבל!
"שבוע טוב"!
שבועטוב 