"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה – זיכרון זה גם פרספקטיבה"
4.7.20 י"ב תמוז תש"פ
סיפור שסיפר יורם טהר לב בהקשר לפרשת "חוקת".
"יהודי שכב על ערש דווי, וכשהרגיש שהגיעה שעתו להיפטר מהעולם, רמז לבנו שעמד ליד מיטתו להתקרב אליו ואמר לו: "בני, לפני שאני עובר לעולם שכולו טוב, הייתי רוצה עוד פעם אחת לטעום מהשטרודל של אמא"! אמר לו הבן: "אני מיד מביא לך." יצא מהחדר וחזר אחרי שתי דקות ואמר: "אבא, אני נורא מצטער, אמא אומרת שהשטרודל הוא לאחרי ההלוויה." חכמים פירשו: האבא מייצג את דור העבר, האמא – את ההווה והשטרודל את צרכי העתיד. פרשת 'חוקת' היא חוקת ההתקדמות האנושית : "ישן בפני חדש תוציאו". זה הדחף, כך הסבירו, של דור צעיר למרוד בישן והצורך של דור קודם להגן על מנהגי אבותיו. והרי דוגמה מימינו אנו. בקיבוץ דגניה עשו חג קיבוץ ענק והזמינו את כל הבנים שעזבו לעצרת מפוארת ומי לא בא? צעירי הקיבוץ, שלמחרת הסבירו למה לא באו למסיבה: "שוב לשמוע על מה שהיה?, את כל הסיפורים שלהם?" עלתה בי המחשבה שזה יכול גם לקרות לנו בחגיגות המאה…
ונחזור לפרשה שבמרכזה סיפור 'הפרה האדומה', בעיות טומאה וטהרה וכן הסיפור הידוע על "מי מריבה" כשמשה מכה בסלע, ולא מדבר אל הסלע כפי צווה ע"י אלוהים, והמים פורצים ומרווים את העם הצמא, בשל מעשה זה נמנע ממשה להיכנס לארץ. כבר הבעתי את דעתי בעבר על כך שלא הגיע לו עונש חמור שכזה. אתייחס לעוד סיפור מדהים, שולי קצת בפרשה. בעקבות טענות ותלונות בני ישראל אלוהים מעניש אותם ושולח אליהם נחשים ושרפים (סוג של נחש) שינשכו בעם. משה מתלונן לאלוהים שאומר לו: "עשה לך שרף ושים אותו על נס והיה כל הנשוך וראה אותו, ויחי!" ויעש משה נחש נחושת וישימהו על נס והיה אם נשך הנחש איש, הרים ראשו והביט אל נחש הנחושת, וחי. מאז, הנחש הממית הפך לסמל המחייה. ועד היום אנחנו רואים את סמל הנחש רקום על בגדים או מתנוסס על דלתות ואפילו מהווה את סמל חיל הרפואה בצ.ה.ל. בפרשנויות כמובן נאמר, שלא הנחש מחייה אלא שבנשיאת המבט למעלה אל הנחש המתנוסס על הנס, מביטים אל אלוהים שהוא הוא המרפא ולא הנחש. ונשאלת השאלה, אחרי שנאמר : "לא תעשה לך פסל ומסיכה" למה לא! ל'עגל הזהב' וכן לנחש הנחושת?
קיבלתי הרבה תגובות ל'שבוע טוב' הקודם. בחרתי לפרסם את תגובת איב ודורון אופיר וכך כתבו: "קראנו, איב ואני, את מאמרך המעניין על סבל האמהות שמסרו את ילדיהן ל"משטר" הקיבוצי. הנושא שהוצג גם במוסף הארץ (28.5), הציג ניסיון מגמתי לצייר צד אחד של הנושא, ואילו הצד השני, של הנסיבות וגם של הצלחת השיטה לא תיארו שם. החינוך המשותף היה, לפי דבריך, פרי נסיבות מיוחדות של ראשית הישוב, אך הוא גם נמשך אל השנים של הדור השלישי והרביעי בקיבוץ. ומעניין מה היו הנסיבות או המוטציות של החברים בקיבוצים אשר שימרו אותו עד שנות ה-80 או אפילו ה-90 במשמר העמק.
ברור שלך ולי עצוב שמהחינוך המשותף נפגעו כמה (אני מקווה מעטים) ילדים ואימהותיהם וברור שאת הסבל של האימהות במקרה זה אי אפשר לבטל. אם זאת ברור שהיה ראוי להציג את שני צדי הנושא ולא רק את האחד.
תודה ששיתפת. להתראות!
וסיבה למסיבה: שמחנו מאוד להחלטתה של שהם להתקבל לחברות בקיבוץ. אנחנו מתברכים בך ומברכים אותך שתהיי מאושרת בחייך כאן בינינו!
"שבוע טוב"!
שבועטוב 