"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה – זיכרון זה גם פרספקטיבה"
11.7.20 י"ט תמוז תש"פ
פרשת השבוע "בלק"
"כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו /
הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב.
לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל /
כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל.
עם כלביא יקום וכארי יתנשא /
לא ישכב עד יאכל טרף ודם חללים ישתה.
מה טובו אוהליך יעקב, משכנותיך ישראל /
כנחלים נטיו, כגינת עלי נהר.
כאוהלים נטע אדוני, כארזים עלי מים /
מברכיך ברוך וארריך ארור.
אראנו ולא עתה, אשורנו ולא קרוב. /
דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל,
וימחץ פאתי מואב וקרקר כל בני שת".
כל אלה, קטעים משירתו המופלאה של עוכר ישראל, בלעם בן באור, בבואו לקלל את בני ישראל ונמצא מברך. שהיה במקצועו קוסם, מכשף, ואני מוסיף: משורר. .
ברכות נשלח לכל נכדינו בסיום שנת הלימודים ובצאתם לחופש הגדול והם: אורי, אן, מאי, ניני, גלי, לי ורומי בבתי הספר תום ושני בגן ותומר בפעוטון. מאחלים לכם שתבלו, תקראו הרבה ספרים, תנוחו ותאגרו כוחות לשנה הבאה. זה נשמע מצחיק שאני מאחל לעצמי את אותם הדברים בדיוק. וסיפור שהגדולים שבכם כבר שמעו, על חוויה אישית שלי מהחופש הגדול של ילדותי שקראתי לו:
כמו בהרצליה
יום אחד בחופש הגדול, הלכנו עודד הרפז ואני לגן ב', גן השזיפים. (היום שיכון מרכז קליטה) האוגדן כבר נקטף כולו ורק פה ושם נראה שזיף צהוב בין העלים הירוקים. הלכנו לגן ב' כי רצינו לאכול שזיפים וידענו שאין שם מבוגר שיסלק אותנו. בשולי הדרך לגן הייתה מעין תלולית ארוכה של אבק לבן, עדין כמו פודרה. גררנו רגלינו בתוך האבק שהתרומם וצבע את רגלינו ובגדינו בלבן. עודד אמר: "בוא נעשה תחרות מי משתין יותר רחוק, נראה מה זה יעשה לאבק כמו שעשינו בהרצליה בחולות". לבשנו מכנסיים כחולים בצבע "הפועל" וגופיות לבנות. קצת אחרי שהתחלנו בתחרות כשמכנסינו מופשלים, פתאום קרא, כמעט צעק: "תפסיק"! על פי הכתם שנראה במכנסיו הבנתי שהוא כבר קטע את ההשתנה שלו. הוא אפילו לא שם לב לכך מרוב התרגשות. הוא זינק קדימה וחזר כשחגב בידו. "בוא נאכל אותו", הציע. "אוכלים חגבים?" שאלתי. "חכה כאן, אמר, כשהוא אוחז בחוזקה בחגב, "אני הולך לחדר של אמא להביא גפרורים וניצלה אותו. בינתיים אסוף עלים יבשים וזרדים". עד שחזר, סיימתי להשתין, אספתי ערמה של עלים יבשים וטיילתי לי לאורך תלולית הפודרה הנעימה בשולי הדרך. כשחזר, הדליק את האש, שם את החגב באש ועם מקל קטן לחץ את גופו שייצלה היטב. כעבור דקות אחדות הוציא את החגב מהאש ואמר לי: "אוכלים רק את הרגליים, תביט!" עודד תלש רגל והראה לי איך הוא אוכל את הרגל סביב- סביב. תוך תחושת סלידה לקחתי גם אני רגל אחת. להפתעתי, לשוק של החגב היה טעם של עוף. בשר עוף דווקא אהבתי, רק המחשבה על מה שאני אוכל הגעילה אותי. האש התחילה להתפשט לעבר השער, אך עודד, אחרי שכרסם את יתר הרגליים אמר: "אתה לא מבין מה זה טוב, זה טעים כמו בהרצליה". כשסיפרנו בערב לילדים שאכלנו חגב, לא סיפרנו להם שכמעט גרמנו לשרפה ורק מאיר שעבר שם במקרה כיבה את האש בחולצתו, כשאנחנו נסים על נפשנו.
וברכות לגלי ליום הולדתו! שישמח ויחגוג במשפחתו, עם חבריו ועם כולנו. לילדים גדולים אומרים שישיגו את כל מבוקשם, רצונותיהם ויהיו אחראים בהגשמת רצונותיהם. אנחנו סומכים עליך ואוהבים אותך גלי, הסבים שלך.
"שבוע טוב"!
שבועטוב 