"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה – זיכרון זה גם פרספקטיבה".
8.8.20 י"ח אב תש"פ
מילדות הורגלנו לשמוע נאומים. ארוכים – קצרים, מעניינים – משעממים וכד'. גם היום אנחנו טובעים בים המלל של הנאומים הבאים עלינו מכל במה ובכל דרך. לחלקם קוראים היום גם 'ראיון' או 'שיחה' ותמיד הנואם "ימצה" את הרגע הניתן לו כדי להגיד את דברו. הנאום אמור להעביר מסר לשומעים, לפני שנים נהגו בדרך של נואם מול קהל שומעים, ועם הטכנולוגיה המתפתחת היום נאומים מועברים גם ברדיו, בטלוויזיה או ברשתות תקשורת באינטרנט. נאום אינו הרצאה שתפקידה להעביר מידע, נאום נועד לשכנע, לכן הוא מונולוג. למשה רבנו שהיה מנהיג, ולשונו הייתה עילגת, הבין (ככתוב בספר "דברים") כיצד הוא צריך לבנות את נאומיו לפני העם כדי להגיע אל קהל שומעיו והוא מפתח דרך מסויימת איך לעשות זאת. איך עליו לנאום באוזני הקהל המעריץ הנאסף לשמוע את דברו. ראשית עליו לפתוח בנימה אישית וכך לרגש את הקהל ( הוא משתף אותו ומספר על בקשתו להיכנס לארץ) ואחרי שהשאיר אותו מרוגש, עם צביטה בלב, הוא ניגש להעביר את מסריו. שיטתו היא, קודם לפנות אל הרגש ורק אחר כך להיגיון. גם היום שיטה זו מאוד מקובלת אצל כותבי נאומים. ומשה היה משכנע! ועוד פנינה מהפרשה: משה חוזר שוב על עשרת הדיברות בהבדל קטן אך משמעותי. בדיברות שניתנו על הר סיני כתוב "זכור את יום השבת לקדשו" ובגירסה שמשמיע בארץ מואב שינה את הנוסח ל"שמור את השבת לקדשו" ולמה? כי "זכור" היא מילה המתייחסת לעבר ואילו "שמור" הוא ממש ציווי לעתיד.
ביום הולדתה של רעיה ערכנו טיול קטן לפארק הכרמל, צפונית לעוספייה ל'מצפור דוד אייזן", שבו הקים אביו של דוד אנדרטה לזכרו ולזכר חבריו נופלי מלחמת ההתשה. אתר זיכרון יפה ומכובד, קרוב אלינו גאוגרפית, שלא הכרנוהו. ולמה לשם? כי השבוע – 7.8.1970 מלאו חמישים שנה לסיום 'מלחמת ההתשה'. ששמה ניתן ע"י נאצר בערבית: "חרב אל אסתנזאף". מלחמה ששמה נפקד מהזיכרון הקולקטיבי שלנו. כדי להזכיר את 'האירוע', הכנו (מושקו בעיקר) כתבה למגזין השבועי שלנו בוידאו. בכתבה, שהתבססה על עדויות חברינו שהשתתפו בה, נעזרנו בסיפורו של רמי הרפז ז"ל ושל אחי, שמואל, שהשתתף בה, למד אותה, חקר וכתב אודותיה, ניסינו לספר על המלחמה הזו ולמה היא קרוייה – 'המלחמה שנשכחה'. העובדה הבולטת המוכיחה זאת היא העובדה שלמרות שהמלחמה הייתה בין השנים 1969-1970 בעיקר בתעלת סואץ, היא הוכרה על ידי המדינה כמלחמה(!) רק ב- 2003, שלושים ושלוש שנים אחרי שנסתיימה. רק אז חולק "אות מלחמת ההתשה" למשתתפים בה. לא נסעתי לטקס הזה כי הייתה לי בחינה באוניברסיטה וכמוני רבים לא התייצבו לקבלת האות כי המלחמה הזו באווירה שנוצרה במדינה, ממש הושכחה. אבל על המשתתפים בה אפשר לומר:
"אפשר להוציא אותך מהמלחמה הזו, אבל אי אפשר להוציאה ממך".
"שבוע טוב"!
שבועטוב 