"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה – זיכרון זה גם פרספקטיבה".
15.8.20 כ"ה אב תש"פ
למעשה, כבר בסוף ספר "במדבר" עם ישראל היה בשל להיכנס לארץ כנען. חסר רק נאום מסכם 'ארבעים שנות מדבר' מפי משה רבנו. ספר 'דברים' הוא נאום פרדה, נאום ארוך ומפורט, על ההישגים (והישגיו האישיים) הגדולים, חטאי העם הגדולים, הכללים וההוראות אך לאורכו של הנאום הוא מדגיש את האהבה בין בני ישראל, על אהבת אלוהים את העם הזה ואהבת העם את אלוהיו. יש שיגידו אהבה היא המסר העיקרי שמשה מותיר לעמו. וההוכחה: ארבעים ושתיים פעמים מוזכרת המילה 'אהבה' בתורה, מהם עשרים ושלוש פעמים בספר 'דברים' (נאום הפרדה של משה) ושמונה פעמים בפרשת "עקב".
אנחנו חיים בחברה בה האדם הזקן (ואני, מפאת גילי כזה), שייך לעולם מושגים שחלף, ולכן מחשבותיו, דבריו, ניסיונו ומעשיו הם בגדר הטרחת הציבור. יש החושבים שהזקן בגילו המופלג, צריך לומר תודה על כך שהוא חי בכלל. בשפה של ימינו "לא סופרים אותו", ומבטלים את כח היצירה שעוד פועם בו. וכשלא מכבדים אותו, מה הפלא שהוא מתכנס בתוך עצמו, מסתגר, מתוסכל והשמחה נעדרת מחייו. משה רבנו לא השלים עם העובדה הזו והוא הנהיג את העם עד גיל מאה ועשרים וככל שימיו חלפו דיבר, הזכיר והשפיע מניסיונו וחכמתו. זו דרכו להיות נוכח ולא להעלם מהחיים.
גילוי נאות: אחרי קריאת הפרשה, לפעמים אני מקנא במשה רבנו שלנאומיו, למסריו, להשקפתו יש מאזינים, יש מקשיבים ויש מתייחסים.
תקופת הקורונה בה אנו מצויים, חידדה את התופעה ע"י שיוכו של הזקן לקבוצת סיכון נתמכת, פסיבית, לפעמים בניגוד לרצונו ויכולתו. לעתים אני חושב מה קורה עם אדם זקן שאין לו משפחה סביבו ולא חברים קרובים.
שירו של דוד אבידן "עֶרֶב פִּתְאוֹמִי" נותן ביטוי למצב כזה:
אָדָם זָקֵן ‒ מַה יֵּשׁ לוֹ בְּחַיָּיו?
הוּא קָם בַּבּקֶר, וּבקֶר בּוֹ לא קָם.
הוּא מְדַשְׁדֵּשׁ אֶל הַמִּטְבָּח, וְשָׁם
הַמַּיִם הַפּוֹשְׁרִים יַזְכִּירוּ לוֹ,
שֶׁבְּגִילוֹ, שֶׁבְּגִילוֹ, שֶׁבְּגִילוֹ
אָדָם זָקֵן ‒ מַה יֵּשׁ לוֹ בִּבְקָרָיו?
הוּא קָם בְּבֹקֶר קַיִץ, וּכְבָר סְתָו
נִמְהָל בָּעֶרֶב בְּנוּרוֹת חֶדְרוֹ.
מִמַּסָּעוֹ בַּמִּסְדְּרוֹן הוּא טֶרֶם שָׁב,
כִּי שָׁם הוּא עוֹד חָשַׁב, חָשַׁב, חָשַׁב
מַה לַעֲשׂוֹת עַתָּה וּמַה לִּקְרֹא
אָדָם זָקֵן ‒ מַה יֵּשׁ לוֹ בִּסְפָרָיו?
רוּחוֹת-פְּרָצִים בָּהֶם יְעַלְעֲלוּ
וִיסַמְּנוּ לוֹ מִשְׁפָּטִים עַל בּוֹא הַקֵּץ
בִּדְיוֹ-סְתָרִים, וְאַחַר כָּך לוֹ יְגַלּוּ
כַּמָּה מֵהֶם. וְהוּא יֵצֵא חוֹצֵץ
בִּבְרַק עֵינוֹ, בְּנִסְיוֹנוֹ הָרַב
אָדָם זָקֵן ‒ מַה יֵּשׁ לוֹ בְּעֵינָיו?
אִם יִתְרַכֵּז, יָצוּף בּוֹ זֵכֶר קְרָב
רָחוֹק, צְמֵא נִגּוּדִים וְכִשָּׁרוֹן
וְסִכּוּיִים תְּלוּלִים, עַד שֶׁקָּרַב
יוֹם שִׁכְחָה. עַכְשָׁו מִן הַגָּרוֹן
עוֹלִים בִּזְהִירוּת, כְּסַיָּרִים,
כַּמָּה מִן הַבְּטוּחִים בְּחִרְחוּרָיו,
כְּמוֹ נַהֲמוֹת נָמֵר צָעִיר בַּסְּתָו
אָדָם זָקֵן ‒ הֵיכָן כָּל נְמֵרָיו?
הוּא עוֹד יֵצֵא לַצַּיִד יוֹם אֶחָד,
כְּשֶׁהַיָּרֹק יִהְיֶה יָרֹקְ שָׁחוֹר,
עִם כֹּחַ רַב וְנִסָּיוֹן מֻעָט
הוּא עוֹד יֵצֵא לַצַּיִד יוֹם אֶחָד
אֶת הַשָּׁנִים יַשְׁאִיר מֵאֲחוֹרָיו
כְּמוֹ כְּבִישׁ אָרֹךְ, שֶׁנֶּעֱזַב, עָיֵף,
מֵאֲחוֹרֵי כְּלִי רֶכֶב מְטֹרָף,
שֶׁהוּא עַצְמוֹ יִנְהַג בּוֹ, כְּרוֹדֵף
אַחַר הַזְּמַן, שֶׁכְּבָר אָזַל כֻּלּוֹ
אָדָם זָקֵן ‒ מַה יֵּשׁ לוֹ בְּגִילוֹ?
הוּא מְנַמְנֵם, כִּי הוּא פּוֹחֵד לִישׁוֹן.
עֵינָיו פְּקוּחוֹת לְמֶחֱצָה, מְנַחֲשׁוֹת
לְפִי תְּנוּעַת הַכּוֹכָבִים, אִם הַלְּחִישׁוֹת
רוֹמְזוֹת כִּי זֶה לֵילוֹ הָאַחֲרוֹן
אָדָם זָקֵן ‒ מַה יֵּשׁ לוֹ בַּחַלּוֹן?
חַלּוֹן פָּתוּחַ, וְדַרְכּוֹ נִשְׁקָף
רֹאשׁ זָר וְלֹא מֻגְדָּר, שֶׁמְּאוֹתֵת
לִהְיוֹת שֵׁנִית נָמֵר צָעִיר בַּסְּתָו,
תָּמִיד תָּמִיד לָקַחַת, לא לָתֵת
לְראשׁ עוֹיֵן מִבַּעַד לַחַלּוֹן
לִפְקֹד אוֹתוֹ בְּעֶרֶב אַחֲרוֹן
אָדָם זָקֵן ‒ מַה יֵּשׁ לוֹ בְּעַרְבּוֹ?
לא מֶלֶך
וְיִפּוֹל
לא עַל חַרְבּוֹ.
קהלת, (שלמה בן דוד), שואל האם הזקנה היא ברכה או קללה? ומתבסס על כך שהאיש הזקן מגיע לנקודת האור והתבונה דווקא בשנות זקנתו. ואני, כל רצוני הוא להביא לקירוב הלבבות להקשבה והבנה בחברה שלנו בין הזקנים על קשייהם הפיזיים והנפשיים לבין הצעירים התזזתיים וללמוד לחיות בכבוד הדדי.
"שבוע טוב"!
שבועטוב 