"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה – זיכרון זה גם פרספקטיבה"
24.10.20 ו' חשון תשפ"א (שנה עשירית)
השבוע צפיתי בראיון – וידאו מ- 1989 שבו סיון ליאור ואמיר לין מראיינים קבוצת וותיקים בעקבות ההצגה "ליל העשרים" שהוצגה בקיבוץ. סיון שאלה שאלה קשה: " האם הבחורות היו רגישות לשוויון האשה והאם הבחורים שיתפו פעולה ועזרו להן?" החברות שהתראיינו תיארו את רצונן האמיתי בשוויון בעבודה, בבחינת "מה שהגברים עושים גם אנחנו יכולות" והביאו דוגמאות מסחיבת שקי פחם בנמל בחיפה או בעבודות בנייה בעפולה דוגמת מיתה, פולה ורחילקה שעבדו בריצוף וברזלנות. הן ציינו שתמיד היה לחץ מצד ענפי השירותים כמו בישול, כביסה וחינוך. פרויקה ציין שהקיבוץ לא רצה שהחברות תשתלבנה בבניין בעפולה, כי הבחורים קיבלו משכורת הרבה יותר גבוהה מהבחורות וכסף לא היה. אבל הבחורות התעקשו (ולא קיבלו את הנימוק) ולראייה חלקן הצליחו. הן דיברו על הרצוי והמצוי, שעל אף רצונן לשוויון בעבודה, הבחורים תמכו בהן – עקרונית, כי זו הייתה השקפת העולם של חברי הקיבוץ – שוויון מלא בין החברים בכל תחומי החיים, אך מעשית, מקומן היה בענפי השירותים.
בעיית השוויון בין המינים קיימת מימי בראשית ופרשת השבוע "בראשית" עוסקת בו. שני אופני בריאת האדם מסופרים: בפרק א' פסוק כ"ז כתוב " ויברא אלוהים את האדם בצלמו, (ובדמותו). בצלם אלוהים ברא אותו זכר ונקבה ברא אותם". הווה אומר שוויון מוחלט בגוף אחד התקיימו שני המינים. זו הגירסה הראשונה, אבל מהר מאוד אלוהים הרגיש אי נוחות מסויימת מהמוצר וכבר בפרק ב' פסוק ז' אנחנו מוצאים שינוי בכתוב אודות יצירת האדם: "וייצר אלוהים את האדם עפר מן האדמה וייפח אפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה". ואחר כך חשב ואמר "לא טוב היות האדם לבדו" ומצלעו ברא את האשה. זוהי כבר הגירסה השנייה, בה אין כבר אין שוויון בין המינים. הגבר הוא הראשון והוא הקובע, הוא המוביל וכיו"ב. אגב, סבא של"ג , מפרש, שהבריאה ב'צלמו ובדמותו', הכוונה היא לאו דווקא בחיצוניות, אלא בשכל היוצר של האדם ובשלטונו על כוחות הטבע. ונחזור לראיון בו פתחתי, כשאני חושב על הוותיקים והוותיקות שלנו, אז גם הם בראו עולם חדש.
בימי הקורונה הארוכים הקיבוץ חי ונושם. הצעירים יותר עסוקים עם ילדיהם ימים ארוכים והם הורים וגם גננות ומורים וחווים קשיים גדולים ליד האושר שנפל בחלקם להסתגר עם ילדיהם. ואילו את הזקנים יותר, בין שאר ההרצאות, מלמדים איך להתכונן למותנו, איך למות, ואיך להתאבל. וכל זאת בהרצאה, בהקרנות זום חוזרות בוידאו וכמובן שמבקשים גם שנתרום לעמותות. לדעתי, הכיוון צריך להיות איך לחיות יותר טוב במגבלות הגיל, ולא איך להיות מוכן למות!
בשבוע שעבר, עלינו לקברו של שי לציין 45 שנים למותו. השבוע, לפני 44 שנים נולד לנו שיר ויום הולדתו של צעיר בנינו הוא עבורנו יום של שמחה, ממש יום של חג. הולדת שיר הביאה לכל המשפחה את האור והשמחה.
נברך אותך שירנו, את קרן, גלי, רומי ושני בכל הטוב שישנו בעולם, באושר וששון, ברוגע ונחת, באהבה גדולה מאתנו, מכולנו, ואפילו אם אלה הם ימי הקורונה הלוחצים.
"שבוע טוב"!
שבועטוב 