"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה – זיכרון זה גם פרספקטיבה"
14.11.20 כ"ז חשון תשפ"א (שנה עשירית)
כמה מילים על נתן זך ז"ל, עבדתי איתו ב'ספריית פועלים'. על כך שהיה משורר גדול אין צורך להכביר מילים. גם על כך שבין דמותו כמשורר לבין האיש עצמו היו ניגודים. לפעמים הפערים האלה היו יוצרים גם קשיים בעבודה. הוא היה קפדן ועקשן. הוא אהב לריב, ידע לייצר ריבים ונהנה מכך. אבל את התענוג לשבת איתו על הוצאת ספרים והתענוג לשבת איתו כ'איש חברה', לספוג מהאיש הזה כל כך הרבה ידע, לשמוע מפיו סיפורים מחייו הלא פשוטים, אי אפשר לשכוח – כולל את הבעות פניו. כל חובב שירה וספרות מכיר את הטענות כלפיו על שתקף את אלתרמן על שיריו המחורזים ועל תוכנם באופן בוטה, למעשה תקף את כל בני דורו, כולל שלונסקי ולאה גולדברג על כך שאינם משקפים ביצירותיהם את אמת החיים. יום אחד ישבנו בדירתו והוא אמר: "תמיד באים אלי בטענות על ש"הרגתי" ספרותית את אלתרמן. אבל לא מספרים שאני הצלתי אותו פיזית ממש, וכך היה: "ישבנו, חבורת משוררים בבית קפה על שפת הים ופתאום נכנס בן אדם לא מוכר שהתפרץ בצעקות על אלתרמן על אחד משיריו ב'טור השבועי' שפירסם ב'דבר'. לפתע החל לתקוף אותו וניסה להכותו ואז קמתי ממושבי, הסתערתי עליו והפרדתי בגופי בינו לבין אלתרמן שאהבתי אותו מאוד. את זה משום מה לא מספרים" סיים. משורר גדול שעליו באמת אפשר לומר שחידש את שפת השירה ל'מדוברת' לפני עמיחי או דליה רביקוביץ'. אני שמח שזכיתי להכירו ולעבוד אתו. ואני בטוח שזכרו יהיה ברוך.
כולנו זקוקים לחסד- נתן זך
כֻּלָּנוּ זְקוּקִים לְחֶסֶד,
כֻּלָּנוּ זְקוּקִים לְמַגָּע.
לִרְכֹּשׁ חֹם לֹא בְּכֶסֶף
לִרְכֹּשׁ מִתּוֹךְ מַגָּע.
לָתֵת בְּלִי לְרַצּוֹת לָקַחַת
וְלֹא מִתּוֹךְ הֶרְגֵּל
כְּמוֹ שֶׁמֶשׁ שֶׁזּוֹרַחַת,
כְּמוֹ צֵל אֲשֶׁר נוֹפֵל,
בֹּאִי וְאַרְאֶה לָךְ מָקוֹם
שֶׁבּוֹ עוֹד אֶפְשָׁר לִנְשֹׁם.
כֻּלָּנוּ רוֹצִים לָתֵת,
רַק מְעַטִּים יוֹדְעִים אֵיךְ.
צָרִיךְ לִלְמֹד כָּעֵת
שֶׁהָאֹשֶׁר לֹא מְחַיֵּךְ,
שֶׁמָּה שֶׁנִּתַּן אֵי פַּעַם
לֹא יִלָּקַח לְעוֹלָם,
שֶׁיֵּשׁ לְכֹל זֶה טַעַם,
גַּם כְּשֶׁהַטַּעַם תַּם
בֹּאִי וְאַרְאֶה לָךְ מָקוֹם
שֶׁבּוֹ עוֹד מֵאִיר אוֹר יוֹם.
כֻּלָּנוּ רוֹצִים לֶאֱהֹב.
כֻּלָּנוּ רוֹצִים לִשְׂמֹחַ,
כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לָנוּ טוֹב,
שֶׁיִּהְיֶה לָנוּ כֹּחַ.
פינת השפה העברית והפעם (בהקשר לפרשת שבוע "נח") מבול. כתוב "ואני הנני מביא את המבול מים על הארץ". מבול הוא גשם עז ושוטף. מקור המילה לא ברורה. בסיפור המבול המסופוטמי המבול מכונה "אבובו" אולי משם נגזרה המילה? היום, המבול הוא ביטוי לשפע רב "מבול של שערים", "מבול של דימויים" וגם שמעתי ברדיו איחול ל"מבול של בריאות".
קראתי בעיון את הכתוב ב"דף" על תהליך ה- 20-30. למרות שדעתי עליו ידועה לכם, איני לוקח בו חלק כיון שהיא נוגעת לשנים שלא רלוונטיות לגבי. יש לי הערה פרקטית. לדעתי אי אפשר לקיים דיונים רציניים בימי הקורונה בהם אנו נמצאים. דיונים כאלה אי אפשר לערוך ב"זום" או ב"טימס", הם מחייבים מפגש חי, שיח גלוי ותגובות ישירות. החיובי שבתהליך הוא, שכל כמה שנים עושים תכנית המאפשרת לכל החברים לומר את שעל ליבם וזה חשוב. ומכאן.. במה היא עוסקת? בראשי פרקים: 1. עבודה ופרנסה. 2. דמוגרפיה. 3. החבר והמוסדות הכולל : דרכים אפקטיביות לניהול הקיבוץ, האמון במוסדות, גיוס ואיוש תפקידים מרכזיים שיפור וחיזוק הדמוקרטיה. "נפלא" תגידו "ככה בונים חומה"! זה יופיו של קפיטליזם מרוכך ונודה, שאנחנו כבר קפיטליסטים בהתנהלותנו, ומה שנותר לנו זה רק לדון ב'דרכים לשיפור' המצב. ובהם עוסק התהליך. בעיני, הבעיה היא שאין בינינו בסיס רעיוני משותף להיות חברה שיתופית קיבוצית. אולי בגלל המצב הכלכלי הטוב שלנו, שבעטיני תמה זורם זהב וכל כך טוב ונוח לנו אז מי צריך מכנה משותף, בסיס רעיוני כלשהו לחייו בקיבוץ. אני מבין שהצוות המוביל יוצא מהנחה שהבסיס הרעיוני קיים ולכן נמנע מלדון בו. הייתכן אחרת? אבל מי שחושב "קיבוץ" ולא סתם "כפר" חייב להבהיר זאת לעצמו ולציבור. ועל כך צריך לדבר! אם לא נעשה זאת, תעסקו מדי כמה שנים במיני תהליכים דומים שמביאים בעקבותיהם לניכור גדול יותר בין החבר והמוסדות, בין החברים עצמם, בחוסר מחויבות, בהתדפקות על דלתות עורכי דין ויועצים חכמים וכיו"ב. נמשיך להתעטף בכותרת "קיבוץ" בלי להבין את המשמעות. אני בטוח שאחרי שנדון ברעיון, בבסיס, הדיונים בהם מדובר יהיו מובנים יותר. גם המסקנות. אני מקווה ומאמין שמיכל תוביל אותנו לדיון האמיתי המתבקש, בדרכה הרצינית והנבונה.
ואחרון… ראינו את הכתבה על קיבוץ "האון". (כמובן זו רק כתבה בטלוויזיה וצריך טוב-טוב לבדוק) אני חושב שעלינו לצמצם את מהלכי 'הפילנתרופיה' שלנו ולהפנות מאמצים להצלת הקיבוץ הזה. גם בכסף וגם בכוח אדם. לפחות כמו הסיוע שהגשנו לניר דוד. אחחח… לו הייתי צעיר יותר!
"שבוע טוב"!
שבועטוב 