"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה – זיכרון זה גם פרספקטיבה"
5.12.20 י"ט כסלו (שנה עשירית)
ההפגנה
- מסביב לכיכר זורם העם הנסער, / מכל כנפי הארץ, מעיר ומכפר.
כתף אל כתף, איש אל איש ניגש / להציל הכבוד שהוכפש.
התמלאה הכיכר וכל הרחובות / והעם מסתער באלפים ורבבות.
כוח אדיר, כוחו של עם נעלב / שלפתע התערער אמון במנהיגיו. - ראש ממשלה ורמטכ"לים לשעבר / מוקעים בחוצפה מעל כל כיכר
שנאה עיוורת מתאמצים להבעיר / ואת האמת הנוראה להסתיר.
מלבים התפרקות בזדון / מפחד איבוד השלטון.
וממול האופוזיציה בחוסר אונות / ניצבת בעמדה של התגוננות
מביטה בדאגה על הרס העם והמדינה / מצפה להזדמנות מעבר לפינה
משני קטעים אלה ניתן להבין מה הן דעותי בקשר למצבנו הפוליטי שהוא חסר אופק אמיתי, מאכזב ומתקרב לנקודת ייאוש. שני הקטעים המצוטטים לא נכתבו היום הם נכתבו ב- 1982 אחרי מלחמת לבנון הראשונה וכתבה אותם פייגה הרצק, משוררת – מורה, שעלתה לארץ מפולין ב- 1941 לקיבוץ "גבעת המעפילים" המוכר יותר בשמו "ניצנים". פשוט מדהים כמה מילותיה נכונות להיום, כאילו לא חלפו שלושים ושמונה שנים.
קיבלתי כמה תגובות על מה שכתבתי בעקבות ה"מנשר" הארוך שפורסם על מה הקיבוץ או החבר מחויב כספית. נדמה לי שלא הובנתי כהלכה. הטיעון אינו בנושא הכספי אלא בחוסר דיון ציבורי רחב ומחליט! מה שקראנו לו בעבר שיחת קיבוץ! הרי לא ייתכן (אולי כבר כן) ש6-7-8 חברי ועדת שירותים בלבד, ויהיו הנבונים ביותר, יחליטו החלטות מחייבות מי ישלם! לתפיסתי, הם יכולים רק להמליץ על כך לשיחה/אספה להחלטה, כי היא בלבד מקור הסמכות. או (2) שצוות הבניין, (כ- 10 חברים ) מחליט ומפרסם על הדירות החדשות שתיבננה שתהיינה בגודל של 187 מ"ר כשהיום ההחלטה היא על 145-150 מ"ר לדירה. הם מפרסמים ב"דף" וזהו. "תורה מסיני"!, למרות שקיימת החלטה (שאני הבאתי לשיחה בזמנו) שעל שינוי גודל הדירות יוחלט בשיחת הקיבוץ כדי למנוע מצב שיתר השיכונים בחצרנו יהפכו ל'שיכוני ביניים. שתי הדוגמאות האלה באות להדגיש את הצורך בדיון רחב ובקבלת החלטות של כלל הציבור! וזה עושים בשיחת הקיבוץ ה"פושטת רגל" גם בגלל סוג הנושאים המובאים בפניה. וכשאין לך אפשרות להשפיע, שמביאים דברים מסוכמים לאישור, למה בכלל להשתתף בה? ולמי שרוצה קיבוץ כדאי שיאמץ את השקפתי וילחם עליה.
עוד פרק ועוד התרגשות בצפייה בסדרה "שעת נעילה" והפעם דווקא דברי ביקורת: לא מובן לי למה שילבו/צירפו לסדרה את פרשת "הפנתרים השחורים". אני לא זוכר שבמלחמה ההיא, התעוררה ולו בשמץ השאלה העדתית יוצאי המזרח מול יוצאי המערב. הייתה הרמוניה מלאה, חברות קרובה. מלחמה כידוע מאוד מקרבת ויוצרת הזדהות ואחווה בין החיילים, מעל כל הבעיות הקיימות בחיים האזרחיים. אני לא זוכר ולו פעם אחת ש"הם" דיברו ביניהם בערבית, למשל, כדי שלא נבין או להדגיש ייחודיות. ועניין נוסף מהקטע הקודם בסדרה, הוא תיאור הקיבוצניקים המוצגים כמתנשאים, שכל מה שמעניין אותם זה רק מה קורה לקיבוץ שלהם. אצלנו בגדוד היו הרבה קיבוצניקים ומהרבה קיבוצים. מהסמג"ד ועד אחרון הנהגים ואני לא מעלה בזיכרוני ולו פעם אחת, שנתקלתי באיזו התנהלות "כיתתית" ייחודית. ודווקא אין לי טענות על התוספות הבדויות בסדרה כמו השיחה הנעימה, ממש שיח החברים בעת הבריחה ממוצב החרמון בין הבורח ההיסטרי לבין החייל הסורי בו נתקל בעת הבריחה או כמו הסיפור על הטייס שנפל בשבי וחיילי צה"ל שחררו אותו מהסורים ואחר כך מת בידיהם, כאשר הוא בעצם חי עד היום הזה. אך אני ממשיך להישאב ולצפות בה. השבוע, נואי הצטרפה והציעה שנערוך את הסיור שאוריקי ביקשה לכל הנכדים הגדולים. הבקשה הזו, מעידה שהדור הצעיר מתעניין במה שהיה בקרבות ברמת הגולן במלחמת יום הכפורים ושימחה אותי מאוד.
אחרון חביב, ברכות לאיתן ליום הולדתו מכל הלב שבאמת תדע רק אושר ושמחה עם נואי, תומר ויהלי. סיפוק והנאה בעבודתך ושתמיד תדע כמה שאנחנו שמחים שאתה אתנו!
"שבוע טוב"!
שבועטוב 