"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה – זיכרון זה גם פרספקטיבה"
19.12.20 ד' טבת תשפ"א (שנה עשירית)
חמישה זוגות היו קיימים ברשימת "ראשי החכמים" בתקופת בית שני. תקופת הזוגות נמשכה כ- 200 שנה, תקופה בה ההנהגה הרוחנית של העם הורכבה משני חכמים שכיהנו במשותף. אחד כנשיא הסנהדרין והשני כאב בית הדין של הסנהדרין. הזוג האחרון היו הלל ושמאי שאחת הפלוגתות ביניהן הייתה כיצד מדליקים את החנוכייה. ונחזור לחג החנוכה. הלל גרס שתחילה יש להדליק נר אחד ומדי יום להוסיף נר עד שמונה נרות. שמאי לעומתו טען שיש להתחיל עם שמונה נרות ולהפחית כל יום נר עד שמגיעים לאחד. שני נוהגים אלה של הדלקת הנרות מייצגים שתי השקפות עולם שונות. גירסת בית שמאי טוענת שהעולם נברא שלם ומושלם ומכאן ואילך רק "הולך ופוחת הדור". מתכוון לומר שהאדם נולד עם מלוא הפוטנציאל שלו וכל החיים פרושים לפניו כדי למצותם, אבל כל יום שעובר מקרב אותו לקיצו ומהווה תזכורת למה שלא יספיק עוד. וכך גם נגזר על החנוכייה שעליה להיות מודלקת בתחילה במלוא הדרה ולאט-לאט עם הימים מאבדת את אורה כמו האדם המאבד את יכולותיו עם הזמן.
גירסתו של בית הלל היא שונה והיא אופטימית יותר. הוא אומר שיש להתחיל בקטן, בנר אחד וככל שמתקדמים בחיים יהיה יותר אור. כל דבר שאנו לומדים וכל מעשה שאנו עושים, מעצים אותנו ומגדיל את אורנו בבחינת ניצחון 'האור על החושך' ולכן יש לסיים באור גדול, בחנוכייה מלאה.
כידוע, גירסת הלל התקבלה להלכה וכך אנו נוהגים מדי שנה.
סיפרתי לכם שאנחנו מכינים סרטון על תולדות הארכיאולוגיה במשמר העמק. תוך כדי העבודה נתקלתי בסיפור על משפחה מיוחדת שחיה בינינו כמה שנים בשנות ה-50 במאה ה-20. קראו לו צ'פמן. הסיבה העיקרית לציון שמו בסרט היא שלאחר שעזב, הצריף שלו נמסר לאכסון אוסף העתיקות. אבל סיפורו הוא מיוחד. צ'פמן ואשתו הגיעו אלינו באופן קצת מוזר, דרך ספריית פועלים. ואיך? צ'פמן, אוסטרלי במוצאו, היה כומר אוונגליסטי שעבד ככומר מפיץ תורת הנצרות בסין במשך עשר שנים. וחיפש מקום ואתגר להמשך חייו. ידידו הטוב לאודרמילק, מומחה אמריקאי לשימור קרקע שעבד בארץ, סיפר לו שהוציא ספר בעברית ב'ספריית פועלים' שהוא בית הוצאה סוציאליסטי. ומשם הפנו אותו לקיבוץ טוב! למשמר העמק. הוא ואשתו הקטנה הביאו אתם צריף למגורים שמיקמו אותו ליד 'צריף הקצינים', וטיפחו גינת נוי מיוחדת שקרא לה "גינת לאודרמילק" הוא עבד בהדרכה בתנועת הנוער הערבית בנצרת. היה מסתובב בקיבוץ בתלבושת של הצופים. אהב את החברים והיה חביב עליהם. כמו שבא כך הלך. השאיר כאן את צריפו ונסע לאנגליה שם נפטר אחרי כמה שנים. לאחר מלחמת ששת הימים, אשתו שלחה לקיבוץ ספר שכתב וביקשה שיוציאו אותו ב'ספריית פועלים' כמו לחברו לאודרמילק וכמובן שצירפה את הסכום המיועד למטרה נעלה זו. בקשתה לא מולאה אך לא מצאתי בשום מקום מה היה גורלו של הכסף.
סתם סיפור על איש נחמד ותמוה.
"שבוע טוב"!
שבועטוב 