"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה – זיכרון זה גם פרספקטיבה"
16.1.21 ג' שבט תשפ"א (שנה עשירית)
נשאלתי למה אתה מדבר ומספר על אלה שכבר אינם עמנו וזו תשובתי:
לרעיתי יש אימרה האומרת: "כל עוד מדברים על האנשים, הם ישנם. אם לא ידברו הם ייעלמו מחיינו". הנביא ירמיהו כתב : " כי מדי דברי בו, זכור אזכרנו" (פרק ל"ג). כיון שאני מעריך, מוקיר ומכבד את מייסדי הקיבוץ, חברי הקיבוץ ובניהם, זכרם לברכה, מדי שנה לקראת יום הולדת הקיבוץ אני מוצא דרך לדבר בהם, שלא ייעלמו מחיינו. אגב, גם שתי הכתבות בוידאו, שעשיתי עם מושקו, לקראת חגנו ה- 99, מבטאות גישה זו. גם הכתבה על הארכיאולוגיה וגם זו שתראו בערב החג, מעידות על הרצון לדבר על אנשים, על עיסוקם ופועלם. כך הם ימשיכו להיות עמנו.
כמדי שנה בהתקרב ה – "21" אני מספר על משהו מהעבר. לא אירוע היסטורי אבל "סיפור מקום". יש לנו מקום, אחד המטופחים בקיבוץ, שאתה בא לשם רק כשאתה צריך, או מרגיש חובה לבוא בו. זהו 'בית הקברות', בלשון יפה יותר 'בית עלמין'. שואלים: "למה בית הקברות הוא כל כך רחוק ממרכז הקיבוץ"? והתשובה: כשפרלמוטר התאבד היה צורך לקבור אותו. החברים התלבטו איפה לסמן חלקה לבית קברות לישוב כל כך צעיר של אנשים כל כך צעירים. שהחברים המבוגרים ביותר היו בני 25-30 שנים, ז.א. ילדים שלא חוו הרבה את תופעת המוות. את המשימה לחפש מקום הטילו על שני חברים (שייק ומשולם?) והם התחילו לעלות במעלה היער הצעיר. כשצעדו בגבעות החשופות, בהרים הקירחים, בכל מקום בו עצרו וחשבו הנה מצאנו מקום מתאים, הביטו סביב אך הסתבר להם שהמקום פגיע ליריות מכיוון אבו- שושא עד שהגיעו למקום הנוכחי ואמרו לעצמם: "כאן כבר לא נשקפת סכנת ירי, זה יהיה המקום"! וכך היה. בהתחשב בכך שההלוויות בימים ההם יצאו מחדר הקריאה המוכר היום כ"מזכירות נטושה" ואת הארון סחבו על הכתפיים, הדרך הייתה ארוכה מאוד, זה לא "היה קל" בלשון המעטה, אבל היה בטוח!
העניין השני, קשור אף הוא לבית הקברות. השאלה למה יש חלקה המיועדת לחברים שנפטרו וחלקה נפרדת להוריהם? ההורים שבאו לקיבוץ לחיות ליד בניהם באו מתוך הכרח, ממציאות קיומית בלתי אפשרית. לא הקיבוץ וסגנון חייו היו שאיפת חייהם (כמו לבניהם) אלא פתרון דחוק למצבם הקשה. רובם היו מסורתיים. דתיים קיצוניים לא יכלו לחיות במקום שאין בו שירותי דת מינימליים. אך יש גבולות אותם לא חוצים, הם לא הסכימו להיקבר בשורה אחת בה כבר טמונים מתאבדים. באותן שנים ראשונות מקרי התאבדות, בעיקר בגלל קשיי החיים ובגין אהבה נכזבת, לא היו מעטים. הם ביקשו שיכבדו את רצונם. וכך נוצרה חלקת הורים נפרדת. זו האמת! כל הסיפורים, שכאילו החברים לא רצו את ההורים לידם, סיפורים שרווחו בציבורנו, אינם נכונים!
סיפורי מקום קשורים לתולדות הקיבוץ, לסיפורו של מקום, ואם יום אחד תישאלו שאלת תם מפי אחד מנכדיכם או ניניכם: "למה, דווקא" תוכלו לענות. כמו שאמרו חכמים: "לזכור את העבר, ליהנות מהיש, לקוות לעתיד". אני מאחל לנו שגם בימי הקורונה נדע לציין את החג היחיד שהוא רק שלנו. את יום ההולדת ה- 99 של הקיבוץ. ואם לא בהתקהלות רבתי, לפחות שנמצא מקום בלב לחשוב שבשנה הבאה נזכה לחגוג ובגדול את חג המאה להיווסדנו.
"שבוע טוב"!
שבועטוב 