"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה – זיכרון זה גם פרספקטיבה"
23.1.21 י' שבט תשפ"א (שנה עשירית)
לפני כעשור, כשהרעיון לכתוב את "ההגדה" שלנו רק עלה במוחי, הקדמתי לו מעין 'פתיחה'. מכיון שחלף זמן רב, מצאתי מקום להעלותה שנית, לכבוד יום הולדת ה- 99 של הקיבוץ.
"איך אני מדמיין לעצמי את הלילה בו הוכרז על הולדת הקיבוץ"
ליל ה-21 בינואר 1922, כב' טבת תרפ"ב, היה לילה גשום וסוער. במוצאי שבת ישבה קבוצת חברים בצריף "הגדול" ושוחחה על עתיד הקבוצה. הצריף הגדול היה הצריף היחיד ושכן במרכז המחנה וסביבו נטו האוהלים. מהצריף יצאו לעמל היום ואליו חזרו מדי ערב לחיות את חיי הקבוצה, לחוות בצוותא את הגשמת חלומם: "עם חדש בארץ חדשה". החושך מקדים לרדת בחודש ינואר. הגשם שניתך ברוח החזקה שנשבה בצלע ההר, גרם לחברים אחדים לפנות לאוהליהם כדי לנוח מספר שעות לקראת יום העבודה המפרך המצפה להם למחרת. היה זה ליל מוצאי שבת רגיל לקבוצה שהקימה את המחנה שלה כחצי קילומטר ממערב לגשר "של", בואך שכונת נווה- שאנן הנבנית.
לפתע נשמעו צעקות וצהלות שמחה מכיוון הצריף. איש לא ידע מהיכן ואיך הגיעה הבשורה שלמרק ורכה נולדה בת. מיד התקבצו כולם בצריף. מארון התרופות נשלף בקבוק קוניאק זול שנמזג לספלי הפח וכולם, מחוייכי אושר צעקו: "לחיים"! ופרצו בריקודים סוערים. יד ביד, כתף לכתף, רגל לרגל, מעגל ועוד מעגל, שעה ועוד שעה עד שהאיר השחר ובחיוכים רחבים ותחושת אחווה ואחדות כפי שלא ידעו מעודם, יצאו לעמל יומם. הלילה המיוחד הזה היה הלילה בו נברא הקיבוץ.
השמחה לא שככה ימים אחדים, אך נוספה לה תחושה של אחריות למשהו לא מוגדר, אך ברור. כבר לא רק אנחנו בעצמנו, יש לנו כבר דור חדש, שאולי נוכחותו תשנה את חיינו. הצריף, היה מעין העתק של זיכרון בית הכנסת שנותר בליבם: אותם שולחנות ארוכים שלידם ניצבו הספסלים הפונים מזרחה, לא בגלל המסורת, אלא בשל כיוון הרוח והגשם. את מקום ארון הקודש החליפו הכיריים עליהם בישלו, מאישם התחממו והיוו גם סמל ומקור השראה, גמול פעוט על קשיי חלוציותם. סביב השולחנות אכלו, שתו, דיברו. דיברו הרבה. כולם הקשיבו לכולם. שרו, שרו הרבה, שירים מבית אבא-אמא, שירי התנועה, שירים שמשכיחים רעב וגעגועים, שירים שנותנים טעם להווית המחר הקשה, למשימה המשותפת של כולם. סביב השולחנות צחקו, בכו ושתקו שתיקות ארוכות. חשו אחד את השני, איש את רעהו. בין השולחנות רקדו שעות ארוכות. הריקוד הפשוט, הצפוף, הארוטי, בנה את הרעות ביניהם. לא כהלכה כתובה, אלא ביצירת חברות אמת של שותפות גורל. דרך הריקוד התלכדו לחבורה שאין לה כלום זולת הם עצמם. אחזו יד ביד ונעו כמעט דורכים במקומם, תחילה בשורות בינות לספסלים בהמשך במעגלים. מעין ריקוד פולחן וקידוש.
שבעה לילות רקדו לכבוד הולדת הבת הבכורה ואחר כך חזרו לדבר, לשוחח, מי בשקט ומי בלהט על עתיד כל אחד ואחד מהם ועל עתידו של הקיבוץ, שמנה שמונים וחמישה חברים וחברות.
"שבוע טוב"!
שבועטוב 