"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה – זיכרון זה גם פרספקטיבה"
6.3.21 כ"ב אדר תשפ"א (שנה עשירית)
בשנות נעורינו היה מקובל, במסגרת הקבוצה או החברה כולה לערוך משפטים על ספרים ועל הנעשה בחיינו. זה היה סוחף את כולנו, מלימוד החומר, הקשבה ל"יריב", חשיבה מקורית, ירידה לעומק הענין ועד להסכמות/אי הסכמות, כשתהליך המשפט היה יותר חשוב מפסק הדין. המשפט הראשון בקבוץ היה ב"21" של שנת 1935 ונקרא: "משפט ציבורי על הקיבוץ" סוכם מראש שהמשפט יימשך שבעה ערבים רצופים כשכל ערב יוקדש לנושא אחר על פי כתב האשמה. להלן סעיפי כתב האשמה:
א. חוסר חיפוש רעיוני וחוסר יצירה תרבותית עצמית, מקורית עברית.
ב. חוסר אקטיביות רעיונית, ואי אמון באישים הקובעים את העמדה הרעיונית והקולקטיביות הרעיונית. ג. קיום קונפליקט בין הפרט והחברה, בתחומים אובייקטיביים, כלכליים ומשקיים.
ד. איך להגיע להתפתחות מקסימלית של הפרט בתוך החברה. חוסר התחשבות עם נטיותיו האידיווידואליות של הפרט.
ה. מעמד האשה, המשפחה, היחסים האירוטיים, הילד והחינוך (הסעיף מתחלק לשלושה)
ו. העמקת היחסים האישיים והמוסריים בתוך החברה. (תוקן לעברית עכשווית)
כל הנושאים, משום מה, עולים גם היום אחרי 85 שנה! אולי בעוצמות שונות.
אב בית הדין היה: בן עמי גורדון, הקטגור: מייטק בנטוב והסניגור: חזן. המשפט התנהל לפי הכללים המקובלים בבית משפט. נאומי פתיחה וסיום של הצדדים. העדים נשאלו שאלות רבות על ידי אב בית הדין, הפרקליטים והציבור. והישיבות נמשכו עד שעה מאוחרת. הסיכום היה: "המשפט הציבורי" תרם רבות לביסוס ולהבנה מעמיקה יותר של רעיון הקיבוץ והדרך שבה יש ללכת. המשפט לא הסתיים בהכרזה כוללנית, אלא בהבהרה של הבעיות והקשיים בחיי השיתוף ושל הדרך שבה אפשר לתקן את המעוות ולהתקדם הלאה. המשפט שלהם דמה ל-"2030" אצלנו, צריך "לצאת מהקופסא" בחיפוש אחר פורמטים מתאימים לדיוני עומק. היום יש לנו בעיות משלנו שאז לא היו להם – ולהיפך. הקיבוץ הצעיר שבו 130 חברים ישב שבוע שלם, שעות רבות במפגש חברתי מסעיר (לפי הכתוב), נבע מהמחשבה שהתלבטות משותפת אמיתית יכולה להתקיים רק במפגש פנים אל פנים שאתה רואה את כוווולם ומרגיש אותם ואת שפת גופם לידך. בהיעדר יכולת כזו היום, אני חושב שסוג של "משפט ציבורי' על…", למשל, מתאים הרבה יותר לתהליך, ממה שקורה היום. זה כלי עבודה "חדש-ישן", מסקרן ומושך תשומת לב, מתאים לטימס או זום, שמאפשר קיום "דיון" מסוג אחר בריחוק.
וכמה מילים על עמוס עוז. יש לשער שכל מי שנפגש איתו והוקסם ממנו כמוני, חייב היום להתייחס להאשמות שהוטחו בו, אפילו שאין לי מושג איזה סוג של בן-אדם היה בחייו הפרטיים. ולמה הסיפור על אלימותו המתמשכת לא כל כך מתקבל אצלי? הדגש הושם למתרחש בתקופת הקיבוץ שלו שהייתה תקופת ילדותה של בתו. ונשאלת השאלה שואל איך לא נשמע אפילו הד קלוש מסביבת ילדותה שיגיב, שיאשר ששמע ממנה משהו, שידע? איך לא נשמע קול מ"חולדה" שאכן נשמעו דיבורים על כך? ואנחנו כחברי קיבוץ יודעים, ש"סודות" ממין זה בקיבוץ תמיד נחשפים ויוצאים לאור. לפעמים בלחש , לפעמים בצעקה. מצד שני, הסיפור הזה למכריו ואוהביו, מבלבל, מקומם ומביך מאוד.
בפעם השלישית או רביעית השנה אני מברך את ברכת פתיחת שנת הלימודים והפעם לנכדותינו מאי וניר (ז' ועד י'), שאם איני טועה כבר שנה לא פקדו את כיתותיהם. שיהיה לכן חוויתי הן בלימודים והן במפגש החברתי.
"שבוע טוב"!
שבועטוב 