"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה – זיכרון זה גם פרספקטיבה"
17.4.21 ה' אייר תשפ"א (שנה עשירית)
השיר שרעיה קראה ביום הזיכרון בהתכנסותנו ליד קברו של שי,
זה המקום מאת בנימין הלוי
רבות עסקנו בקושי הגדול של המעבר מיום הזיכרון לחגיגות יום העצמאות. רבות הרהרנו באותה שעה בה מתערבבים התחומים של העצב והשמחה. כמו אותה שעה של בין שקיעת השמש ובין תחילת הלילה, בלשון העברית נקראת שעה זו " שעת בין השמשות", שעה שאינה שייכת לממלכת היום ועדיין לא לממלכת הלילה, אך שייכת לשתיהן. זו שעה אהובה על המשוררים, שעה חמקמקה שבה יצאנו מרשות אחת ועוד לא באנו לרשות האחרת ואנחנו מצויים בשתיהן. ולמה משוררים אוהבים את שעת בין השמשות? לטעמי, שעה זו מעוררת אי נחת מסוימת, תהיות, חרדות וחוסר ביטחון, אך מצבי "בין השמשות" אלו מעוררים גם הרבה חשיבה יצירתית ובחינת שאלות ובעיות מזוויות חדשות. שנים רבות חשבתי שהמעבר החד מכביד על המשפחות השכולות, היום אני חושב שיש במעבר החד גם מידה של נחמה, כי שני הימים הללו משפיעים ומעצבים זה את זה, שהשמחה והעצב משולבים זה בזה. תחושת השמחה על קיומה של המדינה לא מסירה את הדאגה לקיומה ועתידה. המעבר החד הזה הוא שעת 'בין השמשות' המשותפת של כולנו.
בדיעבד, ההתלבטות בין ה'מועמדים' להיות ההמנון הלאומי של המדינה חיפשה את משמעות אות רגע של "בין השמשות" הלאומי: כידוע, מלבד ה"תקווה" היו מועמדים גם "שיר המעלות": "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים" שהוצע על ידי חוגים דתיים, כמזמור המבטא את השמחה על שיבת העם לארצו. וחוגים חילוניים יותר, אנשי העליות השנייה והשלישית, הציעו את שירו של ביאליק "ברכת העם" המכונה בפינו "תחזקנה" ובסוף נבחר כהמנון "התקווה" ("תקוותנו" בשמו המקורי) של אימבר שאת הניגון המוכר לנו סיפק נער בן 17, עולה מרומניה, בשם שמואל כהן. הנושא הוכרע על פי ה"וותק", כי כך רצו אנשי העלייה הראשונה. המנגינה (הרומנית) הנוגעת בלבבות והמילים המרגשות הקנו ל"התקווה" את המעמד הייחודי.
ועוד שמחה שהיא שלנו בלבד (בינתיים לא של כל האומה) היא ציון יום הולדתה של ליאן! הפורחת במרחקי הצפון. הרבה אושר ושמחה, שבגילך זה עדיין העיקר.
נשגר אליך המון אהבה, חיבוק חזק ונשיקות. בשם כולנו!
"שבוע טוב"!
שבועטוב 