"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה – זיכרון זה גם פרספקטיבה"
24.4.21 י"ב אייר תשפ"א (שנה עשירית)
השבוע ציינו את יום הולדתו החמישי של שני. הנכד החמישה עשר, צעיר נכדינו. זה ממש יום חג לו להוריו ואחיו וגם לנו. אספר לו איך אני זוכר את יום הולדתי החמישי: זה היה באחד הימים הראשונים, בבית הילדים החדש שנבנה עבורנו (שייקרא בקרוב: "גן רימון") אליו עברנו מבית הילדים הראשון (לימים בית מוסדות) והיום חלקת דשא. כשקמנו בבוקר דשה, המורה-גננת שלנו, שלחה אותי ואת אליעזר (ילד מהקבוצה) להחליף לתרנגולות מים בכלים ולשים גם לחם בכלים המיועדים לכך. וכך גם לחזירי הים. הלכנו בשמחה והתחלנו בעבודתנו אלא שאז, ואני זוכר כאילו זה היה אתמול, התנפל עלי תרנגול וניקר אותי ביד. פרצתי בבכי כל כך חזק ובצרחות, שדשה יצאה מבית הילדים לראות מה קרה ואמרה לי כמו שאומרות המטפלות כדי להרגיע: "זה שום דבר, פשוט נבהלת קצת, הפצע קטן, בוא ואשים לך פיק". וכך נרגעתי כשכל הקבוצה מנחמת אותי בדיבורים חמים. בימים ההם לא חגגו בגן מסיבות ימי הולדת אבל זו שלי הייתה מיוחדת. שני חמוד! מה נאחל לך, שתזהר מתרנגולים כועסים, רק שמחה, צחוקים, משחקים וחיבוקים עם הוריך ואחיך ועם כולנו האוהבים אותך. ושיהיו לך רק זיכרונות טובים!
ליום העצמאות רציתי לכתוב משהו המשלב בין הימים של הקמת המדינה לימינו אנו. בעודי חושב, שלחה לי לילך רון את מה שהיא כתבה לקראת החג על סבא מייטק. וזה היה בדיוק מה שחיפשתי!
ביקשתי את רשותה לפרסם את הדברים ב"שבוע טוב" והיא הסכימה. להלן קטעים :
… בספרו, ("ימים מספרים") בפרק שנקרא "מדינה נולדת", סבא תיאר, בין השאר, את מעמד החתימה שלו על מגילת העצמאות ואת הרגעים הראשונים לאחר ההכרזה ההיסטורית על הקמת המדינה, שהיה שותף בכיר בה: "ראשון חתם בן גוריון, ואחריו שאר חברי מועצת העם לפי הא"ב של שמותיהם. השני צריך היה לחתום דניאל אוסטר, אולם הוא היה בירושלים ולא יכול היה להגיע, ולכן חתמתי אני שני אחרי בן גוריון. ועשיתי זאת בדחילו ורחימו. חשבתי עצמי קטן לעומת גודל הרגע ההיסטורי וחתמתי באותיות קטנטנות. בעצם, חשבתי בלבי שזה עניין של מזל. הרי יכול היה להיות מישהו אחר במקומי…
"בצאתנו מן האולם, היה הקהל משולהב והמשיך במחיאות כפיים. הלכתי למכונית שלי (של התנועה), שעמדה ברחוב נחלת בנימין, קרוב לפינת שדרות רוטשילד, ומה ראו עיניי – מכוניתי עמדה במקום אסור לחנייה ולידה עמד שוטר תל אביבי ורשם דו"ח. במידה מסוימת, בשבילי זה סימל את הרגע, את המעבר החלק והמסודר – למראית עין – מ'המנדט' לעצמאות. אותו שוטר היה לפני חצי שעה שוטר מנדטורי, וכרגע הוא כבר שוטר ישראלי. את המעבר הזה הוא עשה תוך מילוי מסודר של תפקידו".
נו, לא מגניב? שנבחר ציבור, שר בממשלת ישראל, ועוד כזה שהיה ממקימי המדינה וחתום על מגילת העצמאות ושותף לניסוחה, שכשהוא מקבל דו"ח על טעות שעשה בניגוד לחוק – אינו עסוק בניצול מעמדו להימלטות מפני החוק ובסידור חוקים פרטיים להצלת עורו, אלא דווקא מתרגש לחיוב מפעולתו של שומר החוק ומהחלת האכיפה עליו-עצמו?!
סביר להניח שאילו סבא היה חי היום, הוא היה מתקשה לצפות במחול העִוועים הזה שבו המדינה, שהיה מהשותפים הראשיים להקמתה, נדמית כמובנת מאליה עבור מצביעים רבים ונבחריהם, אלה המתנהגים כאילו לא היה כאן דבר לפניהם, אלה העושים בה כבשלהם, כאילו הייתה עניינם הפרטי.
היו זמנים שבהם היו בממשלה רק שלושה-עשר שרים, ולא סתם, אלא שכל השלושה-עשר היו מסוגלים לגשר על מחלוקות בענייני מדינה, דת, מוצא, לאום ומין, ולהחליט החלטות משותפות הרות גורל באופן תרבותי, סובלני ומכבד.
ואילו היום? היום הוא לבטח עושה פליק-פלאק לאחור מתחת לאבן, לנוכח מה שנהיה כאן מפרצופה של המדינה.
בעצם, אולי גם היפוכים לא נותנים לו לבצע שם בשקט. כי אחרי הכל, הוורשאי-הקיבוצניק החכם והטוב הזה, אוהב האדם, רודף הצדק, שוחר השלום ומקדם הדמוקרטיה במדינה שהקים, הוא סתם חמוץ, אנרכיסט עוכר ישראל.
עד כאן דברי לילך.
"שבוע טוב"!
שבועטוב 