"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה – זיכרון זה גם פרספקטיבה"
3.7.21 כ"ג תמוז תשפ"א (שנה עשירית)
"אצלנו זה לא יכול לקרות" – בעקבות 'אופני הקבורה המוצעים' ב"דף לחבר"
"…אני רוצה לחזור הביתה לקיבוץ שלי, עוד לפני שימלאו לי שלושים שנים. כמקובל, נקבעה לי פגישה במזכירות. לקראתה התקלחתי, סירקתי את זקני, החלפתי את הטישרט לצבע כחול, והתכוננתי לשאלות: "מה הביא אותך אחרי שנים לרצות לחזור לקיבוץ?" ולעוד שאלות בעלות גוון ערכי כזה. במשרד המזכירות פגשתי פנים מאירות, מסבירות פנים ומחייכות ואז נשמעו הדברים: "אנחנו שמחים מאוד לשובך", אמר המזכיר, "אבל נתחיל בשיחתנו דווקא בסוף דבר, כי "סוף מעשה במחשבת תחילה" אמרו חז"ל, נתחיל בהיכן יהיה מקום קבורתך בבוא יומך", נבהלתי וקטעתי את דברי המזכיר: "אני בקושי בן 30 למה אני צריך לחשוב היום איפה אקבר בעוד 60 שנה?" "תראה, בחור צעיר", אמר המזכיר: "לראשונה בתולדות קיבוצנו אנחנו מקיימים במזכירות הקיבוץ דיון רציני על איך ניראה בטווח הרחוק, בעוד 30-40 שנה. ואת הדיון הזה בחרנו להתחיל בנושא 'צביון בית הקברות" שלנו, שגם שם אנו סובלים מבעיות שיכון. ואלה הן כמה מהאפשרויות: אתה תיקבר באותו בור עם בת זוגך, אם תתחתן, ואם לא, תצטרך למצוא מישהו שיכנס מעליך או מתחתיך באותו מקום אבל אז… (ע-ל-י-נ-ו), לכל אחד מכם תהיה מצבה קטנה נפרדת, מובטח! תוכל גם לתת הוראה לשרוף את גופתך ולפזר את אפרך ברחבי הקיבוץ, אז יהיה לנו יותר קל למצוא לך פינת זיכרון קטנה בשטח. תוכל גם להיקבר בקיר קבורה או, אם תרצה, בשיטת 'ליקוט עצמות'. אגב, בהיותך נקלט צעיר עליך להיות מוכן, לאפשרות שתיקבר כבר בבית העלמין האיזורי, אם יוקם. אז לפני שאנחנו נכנסים לשיחה על שובך לקיבוץ, תגיד לי מה אתה מחליט? באיזו אופציה אתה בוחר?" שמעתי היטב כל מילה ומלמלתי: "תגיד, אולי אפשר להקדים דיון ב"איפה אגור בעוד שבוע? ואיפה אעבוד, לפני הדיון איפה אקבר?"
"טוב" אמר המזכיר, כשחיוך רחב על פניו ומתעלם מהערתי, "תישן על זה כמה לילות ואז נחזור ונשוחח". קמתי ממקומי ויצאתי מהחדר. בדרך פגשתי חבר וסיפרתי לו על הפגישה ההזוייה שחוויתי: "תראה", אמרתי לו: "הוזמנתי לשיחה על איך לחיות כאן, ולא על איפה אקבר". "עבד עליך", אמר החבר, "אצלנו זה לא יכול לקרות!"
פרשת השבוע היא פרשת "בלק" והסיפור ידוע, המלך בלק מנסה לשכור נביא ושמו בלעם שיקלל את עם ישראל. אבל זה לא מצליח, כל פעם יוצאות מפיו רק ברכות במקום קללות. הידועות שבהן הן : "מה טובו אוהליך יעקב, משכנותיך ישראל" ו- "הן עם כלביא יקום וכלביא יתנשא". אלפי/מאות שנים התנחמו יהודים בפסוקים נצחיים אלה בשעות קשות לעם ישראל, האמנו בהם ותמהנו: איך דווקא בלעם, אחד "שלא משלנו" שפגש בנו לרגע, שראה אותנו מ'בחוץ', רואה נכון את העם הזה ואת חוזקו.
ובאותה פרשה, למה בלעם רוכב על אתון ולא כמקובל על חמור? הסיפור הזה הוא כולו משל לחיי הנישואים, (וגם לקשר שבין עם ישראל והשכינה) וכיצד? באמצעות דבריה של האתון בעת האירוע מנסה התורה להציג לנו את דמות האישה האידיאלית, בעיני היהדות כמובן! דמות של בת זוג שכל מעשיה מוקדשים להאדרת בעלה, כשהיא נטולת בקשות לעצמה.
ומהם הסימנים של "אשת חיל " זו, המתגלים באתון? 1. היא רואה את הסכנות שבדרך, שהגבר אינו מבחין בהן.
2. סובלת בדממה כדי לאפשר לגבר לעסוק במלאכתו מבלי לחשוש משום דבר. 3. מגינה עליו בגופה (מפני חרבו של מלאך המוות) ומוכנה להקריב את חייה למענו. 4. גם כאשר היא אישה 'מוכית' אינה מתלוננת. 5. ואם וכאשר היא "סוגרת אתו חשבון", היא אינה נוזפת, אלא שואלת שאלות כמו: לא סמכת על שיקול דעתי? לא הייתי נאמנה לך? הרי עלי 'רכבת' כל חייך ועד היום! בלעם הגבר נאלץ להודות שגם הפעם היא הצודקת! ולכן נאמר "אשת חיל מי ימצא"…
ולסיום, ברכות ואיחולים לכם, נכדינו, עם סיום שנת הלימודים וצאתכם לחופש הגדול. תשתדלו להינות, לבלות, להתנתק קצת מהסלולרי ולקרוא ספרים, לעבוד, גם לנוח ולאסוף כוחות לקראת שנת הלימודים הבאה. תעשו הכל ברוגע ובשמחה. לבד עם עצמכם ועם הוריכם האוהבים!
ב"וה, ב"וה לכם! מאתנו באהבה גדולה! (בו"ה, בלשון חכמים הן ראשי תיבות של "ברכה והצלחה"!)
"שבוע טוב"!
שבועטוב 