"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה – זיכרון זה גם פרספקטיבה" אמנון ארבל
21.8.21 י"ג אלול תשפ"א (שנה עשירית)
בפרשת "שופטים" השבוע, אנו עוסקים גם ב"מלך", באיש העולה לגדולה, בהתנהלותו וביחס אליו. בפרשה: "הוא לא מלך על העם, הוא משרת את העם. לא הוא עומד במרכז אלא הציבור אותו הוא מנהיג, הוא סמל לאחדותו. עליו להקשיב לאזרחיו בסבלנות ולנהוג בהם בתבונה ובאורך–רוח, המלך אינו מתהלל במעשיו, אינו מתנשא ושומר על צניעותו. בפרשה כתובות גם המגבלות לריסון הרגשת הכוח שלו. "אסור לו להרבות סוסים, אסור לו להרבות נשים, אסור לו להרבות כסף וזהב ואסור לו לחשוב עצמו נעלה מעל אחיו". שלמה המלך אינו משמש דוגמה טובה, לעומת זה ה"דוד" של רעיה, הנשיא השני, יצחק בן צבי, הצטיין בצניעותו והיה ראוי למשל ומופת.
14 בנים/בנות וילדיהם רוצים לחזור הביתה, רואים בקיבוץ את ביתם ואין לנו את היכולת לקבלם. אבל אנחנו שמחים שהם רוצים בכך. אנחנו מדברים על קליטתם ולא שואלים את עצמנו מהם המניעים שהביאו אותם לרצות (חלקם לאחר שנים לא מעטות.) לשוב אלינו. ויותר מכך האם הם יודעים לאיזה קיבוץ הם חוזרים היום ואיזה מחר מחכה לקיבוץ? ראשית המניעים: אני מניח די בביטחון, שהם אינם חוזרים לקיבוץ כי שבו לאמץ את תורתם הסוציאליסטית של אבות התנועה על 'ערך העבודה', על שיתוף ושוויון, על ערבות הדדית או על רוח המשימה המשותפת, אני מניח שחלקם אפילו לא יודעים את תורתם ומי הם היו. הם חוזרים הביתה, לאדמה עליה גדלו, למשפחתם שגדלה, לנופי ילדותם המוכרים, לחברים איתם ישבו על סירים יחד, גדלו יחד, שרו על הדשא, שיחקו משחקים צופיים ביער עבדו בפלחה, במטעים או ברפת. אני מניח שמניעיהם הם הרבה יותר פשוטים ויומיומיים. קשיים כלכליים, לפעמים בעיות עבודה, יוקר המחיה, המשכנתא ומחירי הדיור, החינוך ואיכות החיים הפרטיים והמשפחתיים, ההתנהלות מול העיריות, משרדי המדינה וכד'…הולכת ונעשית קשה ויקרה. חבר שלי אומר ש"הם יודעים שלהם יש את אלטרנטיבת נעוריהם, הבית שעזבו, הקיבוץ! הם יודעים שהקיבוץ של היום הוא תמצית גן-עדן וזו סיבה מספיקה. ולא צריך תירוצים. אם אפשר – אז…" אני חושב שיש ביניהם כאלה שרוצים מאוד לחזור כדי ל"חדש" את פניהם ופני הקיבוץ , לחזק את הערבות והעזרה ההדדית ברוח הזמן. רוצים לחדש את פני ה'קולקטיב', את חיי התרבות והשיח בחצר. רק אני לא יודע אם ועד כמה הם מודעים לכך שהשלטונות במדינה מנסים להצר ולהקשות על התפתחותנו, על ידי העברת קרקעות לעיריות קרובות, בצמצום קרקע לבנייה, ברפורמות בחקלאות, במיסוי. במילים אחרות בהפעלת מאמצים ממוקדים לפגוע בקיבוצים הנובעים מאינטרסים פוליטיים, כלכליים, אידיאולוגים, אפילו תדמיתיים כמו "שמאלנים", "אוהבי ערבים" וכד' ועושים הכל כדי ליצור אווירה שלילית מול ה"קיבוצים". האם הקיבוץ של מחר, ובטח הקיבוץ המופרט, או עם שכר דיפרנציאלי, לא יהיה דומה מאוד למציאות בה הם חיים היום? האם הם או אנחנו חושבים בכיוון?
השבוע ציינו יום הולדת לתימור שלא אוהב חגיגות ימי הולדת. יש ילדים שאינם אוהבים ימי הולדת רק שהם לא אומרים זאת. למי שזו באמת שמחה גדולה היא להורים, שלרוב מצליחים להעביר אותה לילדם 'החוגג'. אני זוכר את הנסיעה ל"העמק" בבוקר ה- 18.8.68 כ"ד באב תשכ"ח. כשחזרתי הביתה התבשרתי על לידת הבן, והפעם ע"י יואש, שברך ב"מזל טוב"! אך לא התאפק וסינן בין שיניו: "עוד גמד אחד נולד". נסעתי מיד בחזרה לבית החולים לאמא המאושרת. ימי ההולדת של ילדינו תמיד היו ויהיו לנו ימי חג. המיוחד הייתה ה"ברית" שלא בוצעה על ידי מוהל שבא כמקובל, אלא במסגרת קבוצת ניסיון, על ידי רופא בבית- חולים. הברית שלו הייתה מופתית ולמהדרין. אבל באותה קבוצת בנים, אחרי הברית שעשה הדוקטור, היו גם שיבושים קשים: לאחד, נוצר 'טוש', לאחר, יציאה צדדית ולאחד מזרקה. ומאז חזרו שוב למילה לידיו המקצועיות של מוהל. אנחנו מאושרים בך ומברכים אותך ואת משפחתך: באושר ובשמחה!
לסיום – ברכה חמה לרעותי ליום הולדתה. אנחנו מאוד שמחים להצטרפותך אלינו מאחלים לך המון אהבה, אושר ושמחה עם יהב! ועם כולנו, איחולי קליטה קלה והסתגלות מהירה! כבר אוהבים אותך!
"שבוע טוב"!
שבועטוב 