"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה – זיכרון זה גם פרספקטיבה"
4.12.21 ל' בכסלו תשפ"ב ו' חנוכה
בחודש הנחשב כחודש נטול אירועים וחגים אנחנו מציינים את: ב' בנובמבר – הצהרת בלפור ב- 1917 (לפני 104 שנים) 7 בנובמבר- 1917 (לפני 104 שנים) למהפכה הבולשביקית, כ"ט בנובמבר- (1947), החלטת האו"ם על חלוקת א"י לשתי מדינות – (לפני 74 שנים) וכ"ה כסלו 167 לפני הספירה – חג חנוכה (לפני 2354 שנים). כל אחד מהאירועים האלה ראוי ל'שבוע טוב' מלא. אנסה לציין רק את חג החנוכה, אותו חוגגים השבוע בשתי שורות: 1. כישלון המרד הצבאי של המכבים. 2. ניצחון מדיני שאיפשר הקמת אוטונומיה יהודית בארץ ישראל. קצר מדי? ותמשיכו לספר את סיפורי הפולקלור שצמחו עם השנים, כד השמן, אכילת סופגניות ולביבות, משחקי סביבונים ובמרכז, הדלקת נרות בחנוכיה.
נמאס כבר לשמוע על כל הערה שאתה משמיע את האמרה: "הקיבוץ השתנה, ואתה/ם לא מבינים זאת". תשובה שטחית ודמגוגית, כי הקיבוץ כל הזמן משתנה אבל העקרונות עליהן מושתת רעיון הקיבוץ לא משתנים(!) ואותם אנו מרבים לצטט בנפנוף ראוותני וטפיחה על הכתף. היום זה קיבוץ אחר ממה שאני מצפה שיהיה ולכן עניינים שונים הבאים "לאין דיון", הופכים לדיון לגופו של נושא כאילו הוא נושא חדש של "הקיבוץ שהשתנה" בבחינת בואו נתעלם מ"עבר" הקיבוץ. לדוגמה העקשנות של המזכירות בנושא המח"מ- פח"מ. אחת מאלה היא פרשיות ה"תושבים" בקיבוץ, העולות מדי כמה שנים על 'סדר היום' שלנו, שימיהן ארוכים. ואתחיל בסיפור אישי. במשך שנים לא מעטות חי בינינו "תושב", שהיה בעלה של בת-קיבוץ. זה היה נדיר בימים ההם וכל המזכירים ניסו לשכנעו להתקבל כחבר, ולשווא. כשנכנסתי לכהן כמזכיר (צעיר) בשנת 1965 קראתי לו לפגישת-שיחה. אמרתי לו שהגיע הזמן להחליט אם ואיך יתנהלו חייך כאן כחבר ואם לא כאן, כי אני חייב להביא את העניין לשיחת הקיבוץ. המשפט הראשון שאמר כשהוא מישיר מבט לעברי היה: "תשמע, אין לי כל עניין לחיות כאן, יש לי שני בתים יש לי הכל. תעשה לי טובה, תשכנע את אשתי לעזוב את הקיבוץ ולבוא אתי, אני אשמח מאוד" שאלתי אותו: "תגיד, למה אתה רוצה להכריח את הקיבוץ להיכנס לבעיה שבינך לבינה?" הוא השיב: "אני לא מצליח לשכנע, אולי אתם תצליחו" קם ויצא מהמזכירות. והסוף ידוע , השיחה אישרה תושב ברוב קולות והוא במשך שנים ארוכות חי בינינו כתושב יחיד(!) והתאים את עצמו לאורחות חיינו. למה התחלתי בסיפור הזה? כי היום אין תושב אחד יחיד, יש יותר מעשרה כאלה (כמה?) וכידוע כמות הופכת לאיכות ותופעת התושבים הפכה לשגרתית. כשהחלטנו שגיל 40, והארכנו ל- 45 שנים, כגיל לקבלה לחברות, לא העלינו על דעתנו שנקבל אלינו אנשים מעל הגיל הנקוב, בני זוג שמתקשרים לבנינו ובנותינו וכך ניצור מעמד חדש "תושב חופשי" (מעל 45) ששום "כלל" מאורחות חיינו לא מחייב אותו, פרט לתשלום סמלי בלבד. חשבנו ש'צעד הומני' זה לא יקרין על צעירים יותר, ש(אולי) יסרבו להתקבל לחברות, אלא אם בתנאים שלהם, רק כי כך עדיף להם. זה מחזיר אותנו לסיפור איתו פתחתי. לדעתי, לאחר שעקרונות הקיבוץ ואורחות חייו יהיו נהירים להם, הם אינם יכולים לשנות אותם. אז כשנגיע ל- 20, 20+ תושבים, יש להניח שיתחילו גם להעלות דרישות (כמו בניית בית כנסת?) ושמשפחותיהם בצירוף לובי כלשהו יתמכו בהן. הפתרון וזה מה שעושים, הוא לתת להם תקופה לימוד מוגבלת של שנה/שנתיים כדי להחליט אם הם רוצים לקבל את אורחות חיינו או לא. מכאן אין פשרות! ואם לא, שיפתרו את הבעיה בינם לבני זוגם ולא יטילו אותה על מוסדות הקיבוץ, על מח"ם כזה או אחר שיפתור להם את הבעיה שלהם שמותירה כיוון אחד בלבד: אישור התושבות! צריך, (אולי להקים צוות חשיבה) לחפש ולמצוא דרך לשלב אותם בחיי הקיבוץ ומי מהם שלא יקבל/יסכים, שיסיק בעצמו ועם בן/ת זוגו מסקנות. מותר להשתמש גם במילה "לא" לא רק כלפי אנשים כמונו, אלא גם בנושאים חשובים לכלל הציבור. הקיבוץ מאוד רוצה שכל בניו ובנותיו יחיו כאן, האם בכל מחיר?
רציתי מאוד להיכנס לפרשת השבוע "וישב" ולכתוב על המשמעות של שינוי שמו של יעקב לישראל , ואיך זה שהשם יעקב מתייחס לבית אביו והשם ישראל ל'בית בניו'. ואיך זה שמי שאהב את רחל היה יעקב ומי שאהב מאוד את בניה נקרא ישראל. ואיך זה, שאנחנו לא אומרים: "אהבת יעקב" אלא "אהבת ישראל". אבל הפעם הארכתי בנושא אחר.
לסיום ברכות חמות לאיתן ביום הולדתו ולא יום הולדת רגיל אלא החלפת קידומת שהיא הוכחה שהזמן רץ אפילו אצל צעירים. קבל את ברכתנו ואיחולינו החמים להרבה אושר, שמחה ואהבה לך, לנואי ולשני הפרחים שלכם תומר ויהלי מאתנו ומכל המשפחה בו"ה, בו"ה לך!
"שבוע טוב"! וחג אורים שמח!!
שבועטוב 