"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה – זיכרון זה גם פרספקטיבה"
25.12.21 כ"א טבת תשפ"ב
פרשת השבוע פרשת "ויחי" סוגרת את ספר "בראשית". לא חיבבתי כל כך את מעללי יעקב ובכל זאת כמה מילים לזכותו בגין פרשת ו"יחי". איך כתוב: "מעט ורעים היו חיי יעקב" זה התחיל בבטן רבקה עם עשו ובהמשך בגנבת הברכה מאביו. הברכה שהייתה במשטר של אז, המפתח, והייתה התנאי להיות היורש. אברהם העדיף את יצחק על פני ישמעאל, ויצחק, בסופו של דבר, העדיף את יעקב על פני עשו. יעקב הבין את הבעיתיות בהעדפה שבה מעורבים גם משאבים וגם עוינות ושנאה שהביאו בהמשך לתפיסות דתיות שונות כשלכולן אל משותף ואותה האדמה. בהכירו את המצב, יעקב אינו קובע מי יהיה היורש. לא ראובן הבכור, לא יהודה המנהיג ולא יוסף האהוב עליו מכולם. הוא מכיר בשונות של בניו ולכן מכנס את כל שנים- עשר בניו סביב מיטתו ושם מחלק את הנחלות ביניהם. שם הוא אומר לכל אחד ואחד מהם מטוב ועד רע, יתרונות מול חסרונות. יעקב מציין את השונות ביניהם, לא כדי שיילחמו זה בזה אלא כדי שיכירו אחד את השני וישלימו עם כך. הוא יוצר מציאות שבה עליהם להתפשר כדי לבחור בדרך האמצע הנכונה. במהלך יוצא דופן בשונה מאבותיו הוא לא בוחר אחד אלא שנים עשר, ודבריו אלה לבניו לפני מותו נקרא: "נאום השבטים של יעקב".
כמנהג הימים האלה, הסיכום השנתי שלי:
שנה שבה חשבתי, יותר מבכל זמן אחר, כמה נכון, ודווקא לקיבוץ כפי שהוא היום, שהוא כל כך שונה ורחוק, בשנת המאה שלו, לחזק את בסיס "והגדת לבנך…" ולספר את סיפור המקום מבראשית! עשרה חודשים, יום-יום, פרשתי את ים הניירות שקבוצת חברים אספה בשבילי, לבור ולבחור מתוכם את הפרטים אותם רציתי להכניס כ"ערכים" בסיפורו של הקיבוץ שלנו. נהניתי לחזור ולשחזר את "חפירות חיי". הסיפור, המסופר בקובץ הוא קודם כל תוצאה של שיתוף פעולה שלי עם רעיה-רעייתי, שקראה, העירה, תיקנה מחקה והוסיפה, מהמיון הראשוני ועד תום העריכה והעיצוב. איזה כיף זה ה"ביחד" הזה! ו… שיתוף הפעולה עם לילך רון, שידעה להפוך את ה'תמונות' בהן בחרתי לסיפור, וידעה להפוך את הקש לזהב. ואת הזהב הזה ידעו אורית וטוני להמחיש בעיצוב מופלא בעיני, בהוצאת הקובץ לאור. ואחרון, הדר, שלקח על עצמו את "הפקת" הערב.
אני לא בטוח שכל חברי הקיבוץ של היום, ומבלי למתוח ביקורת כלשהי, יחשבו כמוני שזה חשוב, איזה "בונוס" זה, ויקבלו אותו בסקרנות ככזה, אני רק מקווה שהעמל לא היה לשווא. ועוד משפט אחד: ערכתי וכתבתי את הקובץ מתוך הרגשת מחויבות אישית גדולה לדור המייסדים ולדור הבנים הראשון ההולך ונאסף אל אבותיו שאני עוד זכיתי להכירם ולהוקירם.
זכיתי לממש בשנה זו עוד שתי משאלות לב פרטיות שהציקו לי במשך שנים ויש להן פן ציבורי: הקמת "יד הזיכרון" לבוגרי המוסד שנפלו במערכות ישראל. ו…"ליצור מעבר" ול"ספח" את 'פינת רמה' לבית הקברות. אני מאחל לחברי, שבגיל 88 ינהגו כמוני.
ואם אני עושה סיכום שנה, אז במה לא הצלחתי: 1. לזכות לקבל את דירת הטס"ח שהתפנתה במפתיע, שחשבנו שאנחנו ראויים לה יותר מכל אחד אחר. ההחלטה השלילית שהתקבלה הורידה אותנו לדרגת "אזרחים סוג ב'" נטולי זכות אלמנטרית כמו שיכון, כמקובל במקומותנו. 2. יותר מדי חברים שלנו הלכו לעולמם השנה, ואנחנו חשים לפעמים "נטושים" וחושבים כמה נפלא ש'יש לנו אותנו'. ו – 3. שבגין הקורונה לא יכולתי ללמוד כפי שרציתי, ו – 4. אולי חשוב מכל, שהיו לי קצת בעיות בריאות שלא עשו לי טוב במיוחד, בלשון המעטה. אבל אני בדרך הנכונה להתגבר עליהן.
ברגע האחרון: ברכות ועידודים לניר-ניני על זכייתה במקום השני בתחרות בהתעמלות אומנותית שנערכה השבוע. וברכה לאורי-קיקה על השתתפותה היפה בפרוייקט שילוב הרוקדות באולפנת המחול של מגידו במופע "קליידוסקופ" של להקת המחול הקיבוצית.
"שבוע טוב"! ושנקבל בשמחה את פני השנה האזרחית החדשה הבעל"ט!
שבועטוב 