"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה – זיכרון זה גם פרספקטיבה"
12.3.22 ט' אדר ב' תשפ"ב
ברוכה הבאה ליאן – "שלום רב שובך ציפורה נחמדת / מארצות החום אל חלוני… / זמרי, ספרי ציפורי היקרה / הגם שם בארץ החמה, היפה. / תרבנה הרעות, התלאות". ביאליק היטיב לתאר את געגועינו ושמחתנו בשובך.
ועכשיו, עם אור השחר תתחילי בבניית עתידך- עתידכם. תמיד נלווה אותך, בלי להיות סנטימנטלי מדי, אבל… חיכינו (מאוד) לשובך… ברוכה השבה אלינו בשלום ובשמחה.
פרשת השבוע "ויקהל" סוגרת את ספר "שמות". היא נפתחת בכך שמשה מקהיל את כל העם, ומדבר על שמירת השבת, נושא אהוב על העם, המציין יום שבו לא צריך ללכת לעבודה ומיד עובר לנושא שהוא באמת רוצה לדבר עליו שהוא ההתגייסות לבניין המשכן. במילים אחרות, לתת תרומה מהרכוש הפרטי למען הכלל. אם בפרשה הקודמת מדובר בתכנון מדויק של המשכן כולל מלבושי הכוהנים וכלי המשכן, בפרשת ויקהל מתואר המשכן באופן מדוייק, כפי שעשוהו בצלאל בן אורי ואהליאב בן אחיסמך שלא נעזרו בעבודה שכירה של פועלים זרים. הם הקפידו על קלה כחמורה והוציאו תחת ידם משכן לתפארת. כתוב שהם השתמשו בזהב ונחושת, בתפירה וברקמה, ליטשו אבנים יקרות עיבדו עורות של כבשים, עיזים, צבאים ותחשים. וכמובן השתמשו בלוחות עץ מסיבים. נשאלת השאלה מהיכן השיגו לוחות עץ כשבמדבר, כידוע, היו רק עצי שיטה שמהם אפשר היה לעשות רק לוחות דקים. קיימות שתי אפשרויות: אחת, לחבר כמה לוחות דקים זה אל זה והשנייה, שבאותם הימים היו במדבר עצי שיטה גדולים שנעלמו עם השנים. וכאן הפסיק המרצה את תיאוריו ואמר: "תשמעו סיפור: בקנדה הוכרז על תחרות בין חוטבי עצים בעולם על התואר 'אלוף העולם בכריתת עצים'. זה שזכה במדליית הארד נשאל: היכן למדת את המקצוע: השיב להם: "ביערות הגשם של ברזיל" זה שקיבל את מדלית הכסף נשאל באותה שאלה והשיב: "אני למדתי ביערות העד של פינלנד" וזה שזכה במקום הראשון ובמדליית הזהב ענה לשאלה: "אני עבדתי כל שנותיי במדבר סהרה" קטעו אותו ואמרו לו: "הרי במדבר סהרה אין בכלל עצים" אמר להם: "עכשיו כבר אין עצים!" והמרצה החביב אמר: יתכן, שכך, גם חצי האי סיני הפך למדבר. ובחזרה לפרשה: כעבור זמן מה, משה מכנס את כל התורמים להקמת המשכן, כדי שירגישו שיש להם חלק במפעל, שבו יוכלו להתגאות עוד שנים רבות בניהם ובני בניהם, לספר מה עשה סבא של סבא, וירגישו כאילו הם-הם היו שותפים למפעל בניית המשכן, שהייתה צעד קטן ל'משכן' אך צעד גדול לאדם שתרם ונתן את חלקו. מזכיר לכם משהו? "ימי בראשית" שלנו מסתיים בקטע שקראו הדר וקרין בו כתבתי: "הסיפורים, האירועים המקומות והשמות יזכירו לבנים ולבני הבנים ולאלה שיוולדו כאן בעתיד לראות עצמם כאילו הם-הם יצאו ממשמר העמק של אז". אירועים שונים אותה משאלה אותה שאיפה.
יום הולדתה של נואי ב – 9.3.86 זכור לי כאחד הימים המאושרים שלנו, נכדה ראשונה – דור רביעי למייסדים, מבשרת המשכיות אמיתית. ובאמצעותה יש כבר דור חמישי והאושר שלנו רק גדל. מה נאחל לך? אוהבים אותך ומאחלים לך אושר, בריאות ושמחה עם איתן, עם הפרחים הנפלאים שאתם מגדלים – תומר ויהלי, עם הורייך ועם כולנו. חיבוק גדול!
"שבוע טוב"!
שבועטוב 