"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה – זיכרון זה גם פרספקטיבה"
13.8.22 ט"ז אב תשפ"ב
תשעה באב הוא יום צום לזכר חורבן בית המקדש הראשון והשני. מקובל לחשוב שבית המקדש נהרס בשל "שנאת חינם" במילים אחרות בשל חילוקי דעות קיצוניים שהקימו יהודינו דאז, איש כנגד רעהו עד כדי הרס העם – וחורבן. אני לא חושש לחורבן, אם מדינת ישראל נחשבת ל'בית השלישי', בשל המחלוקות שבתוכנו, אלא בא לומר, לקראת בחירות תשפ"ג (1.11) – 'חכמים' היזהרו בדבריכם, אל תציתו אש!, לא מדון ולא ריב. אפשר להתווכח גם ללא חימה, ניבול-פה, פייק ניוז והקצנה. ט' באב. מה היו מנהגי הילדים לציין את התשעה באב במקומות שונים?
1.באירופה נהגו הילדים ללכת עם מחרוזות שום על צוארם. מספר השומים כגילו של הילד, ללכת לבית הקברות ולזרקם על קברות צדיקים.
2. לקטוף חרולים (בעברית פשוטה, קוצים) שסיביהם דוקרניים ולידות אותם על זקני המתפללים ועל שיער הנשים.
3. בערב תשעה באב היו הילדים חוגרים חרב מעץ כדי להיות מוכנים להילחם במחריבי הארץ, ולשבור אותם למחרת, בצהרי היום, ליד קברי צדיקים בבחינת "וכתתו חרבותם לאתים״
4. היונה נחשבה כאהובה על הילדים ואילו העכביש והשממית שנואים עליהם. ולכן ביום זה יש לרדוף אחר העכבישים והשממיות ו..לפזר גרעיני מאכל ליונים. בעיסוקים אלה היו הילדים מעבירים את צום תשעה באב.
"הספר האדום" של אסף ענברי. מתייחס, בין השאר, לשנות החמישים של המאה הקודמת. בעקבות קריאת הספר, עלו בי זכרונות איפה הייתי אני בעת הזו. האמנתי בכל ליבי בעקבות מחנכיי ומנהיגיי דאז מאיר יערי, חזן, סנה וחבריהם ביוסיף סטאלין המנהיג ('שמש העמים') הבלעדי המבטא את הצדק הסוציאליסטי המוחלט, את השלום בעולם ואת העתיד הנפלא לאנושות. הערכתי מאוד את המאמצים שאבותי הרוחניים עשו להתקרב ל'עולם המחר' הנכסף, תוך כדי חשיפת הריקבון של המשטר הקפיטליסטי, הראוי לכל גנאי. בכך האמנתי, וכולנו האמנו! אמונה היא עניין רציני, אצילי ביותר, אבל גם ילדותי ביותר, האמנו שאפשר וצריך ליצור עולם צודק יותר, טוב יותר. אגב, אני התפכחתי כליל, בכאבי 'גוף ונפש' רק במבצע "קדש" (1956), כשראינו את הנשק הסובייטי בידי המצרים מופנה כלפינו. ב- ה' באייר תש"ח הוקמה מדינת ישראל ומהר מאוד היה צורך לבחור צד, בין ברית המועצות לבין ארצות הברית: האם במדינת ישראל תהיה חברה סוציאליסטית, אידיאולוגית, חברה מגוייסת (כמו שאנחנו רצינו) או חברה קפיטליסטית, מערבית בורגנית. שלושת המנהיגים, טבנקין, יערי וסנה, שהם מושא הספר, שתרמו רבות להקמת המדינה לא הצליחו למנוע את החלטתו של בן גוריון על אוריינטציה מערבית. הספר אינו עוסק בבן גוריון, שבאותן שנים לא עסק באידיאולוגיה אלא במהלכים פוליטיים שהביאו להקמת המדינה.
יש לי גם סיכום אישי לאחר קריאת הספר: אל תהיה פנאט, תמיד ישנה הזכות לספק, הזכות לשנות דעה, להודות בטעות בתפיסה, ברעיון… ולהמשיך בדרך! וגם להביט אחורה בהבנה, בחיוך, לפעמים בגעגוע. גישה זו תביא להנאה גדולה יותר מהספר, ואולי בכלל בחיים.
וברגע האחרון: חזרנו מהטקס בו שני סיים את גן זית ועובר למרחבון. הטקס הנקרא טקס 'כפר טודרא' וראינו במו עינינו אותו מלקק בהנאה את שמו הכתוב בדבש על הלוח ומשם טס למרחבון. הרבה ברכות ואיחולים לשני והמשך ילדות מאושרת ושמחה! לך ולהוריך!
"שבוע טוב"!
שבועטוב 