"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה – זיכרון זה גם פרספקטיבה"
20.8.22 כ"ג אב תשפ"ב
פרשת השבוע, "ואתחנן". מה היה הדבר האחרון שמשה רבנו עשה בחייו? לא תנחשו, הוא התחנן לאלוהים! ללא ספק זו הייתה טרגדיה אישית של משה שנאסר עליו להיכנס לארץ ולראותה רק ממרום הר נבו. משה הרגיש שאחרי כל כך הרבה שנים שהוא משרת את העם, נעשה לו עוול לא מוצדק. הוא, גדול הנביאים, האדם הקרוב ביותר לאלוהים נאלץ לרדת על ברכיו ולהתחנן ולהסביר את חוסר הצדק שנעשה לו תוך תחושת עלבון קשה. והוא מתחנן לאלוהים שירשה לו להכנס לארץ המובטחת. בנאומו לעם, הוא מאשים את העם בחטאים שהוא לא ידע עליהם אפילו, שעליהם הוא מתבקש לקחת אחריות, מעשים שנעשו במשמרת שלו ולא על מעשיו שלו, כמו עניין 'מי מריבה' שאינו חושב שחטא בכלל. (לא מזכיר לכם את הופעתו של ביבי לפני הועדה לאסון מירון כשטען: "אני לא יכול לקחת אחריות על מה שלא ידעתי?" האם השווה את עצמו למשה?) בסופו של דבר, משה מקבל את ה'אחריות המיניסטריאלית' והמוסרית, בגינה נענש ומוסר את "המפתחות" ליורשו, והשאר – היסטוריה.
בכתבה ב"דבר" לציון 100 שנים למשמר העמק, התייחסתי רק לשלושים ארבעים השנים הראשונות של הקיבוץ. שלושה דברים חשובים, לי, ולהיסטוריה של הקיבוץ לא נמצא להם מקום בכתבה אבל ראוי שתדעו מהם:
1. אין כבר קולקטיביות רעיונית, אבן מאבני היסוד של הקיום הקיבוצי ומשמעותו.
2. שהתקופה ההיא הייתה רצופה "קרבות" בין המישקיסטים לבין אנשי החברה והתרבות למשל היכן להשקיע את מעט הכסף שהיה: בבניית מתבן או שיכון משופר לחברים, או הוצאת ספר שכתב חבר וכד'.
ו-3. סיפרתי לעתונאי על כך שסבא של הדר (היה) ואבא שלו מאוד גאים בדרך בה בחר הדר להיות "תרבותניק", וזאת, כדי לתאר דוגמה מ"רצף הדורות". כמו כן הבטיח שיראה לי את הכתבה לפני הפירסום ולא כך היה.
ברכות לרעותי, המצטרפת האחרונה (בינתיים) למשפחתנו, ביום הולדתה. ראשית נאחל לך אושר רב עם יהב, אחר כך קליטה רכה וטובה בקיבוצנו. מה שתלוי במשפחה – ראי כמסודר. נאחל לך עבודה מעניינת, חברים טובים ובעיקר שמחה!

ולתימור! בן יקר ואהוב, בן שרחוק מאתנו פיזית, אבל כל כך קרוב בלב, בן שדואג, שואל ומקשיב, בן שמשוחח, מספר, משתף ומשתתף. בן עוזר (כולכם עוזרים כשאתם מתבקשים, כמובן!). נאחל לך, למשפחתך, המון אהבה מאתנו, בריאות, אושר, סיפוק בפעילותך המגוונת, הרבה שמחה! ו… שיהיו לילדיך הורים בריאים ומאושרים!
"שבוע טוב"!