"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה – זיכרון זה גם פרספקטיבה"
15.10.22 כ' תשרי תשפ"ג שנה שתים עשרה.
בערב יום כיפור בחדר האוכל, שהיה מכובד מאוד, שכותרתו הייתה "על הדבש ועל העוקץ", ושאליו רובכם לא הגיע, "גנבה את ההצגה", כמו שאומרים, יונה וייס בדבריה, וככה החלה את קריאתה: "הדבש והעוקץ, המר והמתוק" הם קטבים על אותו הרצף. הם גם הפכים וגם מהווים שלמות. הם מגדירים זה את זה ומוגדרים זה על ידי זה. לא נוכל לדעת מהו יום אם אין לילה. לא נדע שמחה מהי אם לא ידענו עצב. הקטבים גם מנוגדים וגם מהווים שלם אחד. כל החלטה וכל בחירה שנעשה בחיינו יהיה לה גם דבש וגם עוקץ, יהיה בה גם רווח וגם אובדן. …האדם בנוי מאין ספור איכויות ותכונות מנוגדות – המהוות ביחד את השלם כמו טוב ורע, חלש וחזק, תוקפני ומתון, מעניין ומשעמם ועוד…מי שרוצה לקרוא את כל מילותיה החכמות שרק יבקש! ואני מודה לה שהסכימה שאצטט קטעים מדבריה. הבטתי בחברים סביבי וראיתי רק שלושה חברים שגילם פחות מ-60 וחשבתי ,האם בעוד כמה שנים יצויין יום כיפור בציבור שלנו ביחד, או שיהפוך גם הוא, ליום פרטי /משפחתי?
ועוד בקשר ליום כיפור. כולנו, מכירים ומקשיבים ביום כיפור ל"נתנה תוקף" בלחן של רוזנבלום, ומשירתו הנפלאה של אלבלק. כולנו מייחסים אותו לרבי אמנון ממגנצא. ומה הסיפור האמיתי מאחורי הפיוט? ר' אמנון ממגנצא השתייך למשפחה אמידה בעיר, ר' בקרב קהילה אשכנזית גדולה. בסביבות שנת ה1000 לספירה הוא 'התבקש' על ידי ההגמון בעיר להמיר את דתו והוא ביקש כמה ימים לחשוב על כך. וכשהשיב בשלילה, נלקח ועונה קשות כדי שיסכים לכך והוא סירב . בתגובה לסירובו נקצצו ידיו ורגליו. הסיפור הוא שעל ערש דווי, שפתיו דובבו בפני משפחתו ורעיו את מילות 'נתנה תוקף' וקראו את היצירה על שמו. ולא היא! את הנוסח המקורי מצאו לימים ב"גניזה" בקהיר שנכתב 500-600 שנה קודם לכן, בסוף ימי תקופת התלמוד. ר' אמנון הכיר אותו ומצא בו משהו מיוחד כשמלמל אותו על ערש דווי. הוא לא כתב אותו כפי שחושבים, הוא פרסם אותו וגרם לכך שהוכנס לספר התפילות לראש השנה. תפילה שבמהותה, האל שם את המתפלל במקהלה השמיימית, המסייעת למתפלל לתקן את דרכיו. ולכן זה פיוט הנאמר בתפילת "מוסף" בשני ימי ראש השנה, ובהרבה מקומות בעולם גם ביום כיפור. לי, אישית, מילות השיר והלחן המצמרר הפך לאחד הסממנים של מלחמת יום כיפור, שבשנה הבאה ימלאו, לא יאומן, חמישים שנה, שבזיכרוני, כאילו היה זה אתמול.
איני יכול להתעלם מפרשת" האזינו" ולמה? ואני מצטט מהמחברת שלי מה כתוב על הפרשה (ויש הרבה) ובחרתי בקטע הזה: …בפרשה זו לא מופיעות מצוות מעשיות, רוב תוכנה הוא שירה. משה רבנו משאיר בידנו שירה שמתארת את עתיד עם ישראל: את הכניסה לארץ, את הגלות ואת הגאולה. אחד הביטויים המפורסמים בפרשה הוא: "שאל אביך ויגדך, זקניך ויאמרו לך". משה רבנו מבקש לומר במילים אלו, שגם אחר מותו, הדור הצעיר ימשיך לפנות לדורות הקודמים. "העולם לא שייך לצעירים", אמר, "העולם שייך למנוסים". יש חשש שכאשר העם שייכנס לארץ, ישמין ויתבסס וכשיהיה לו קל ונוח – הוא יבעט בערכים ובזהות שהביא עמו. במילים אחרות, משה רבנו מזהיר אותנו מחברת השפע, מהתמכרות לחומרנות ולנוחות, מהזנחת החזון וזיכרון העבר. ככתוב בפרשה: "וישמן ישורון ויבעט". לחיות את העושר הוא לא פחות קשה מהעוני.האם יש מקום להעלאת דמיון כלשהו לימינו? גם זה חומר למחשבה!
השבוע, שוב נפגש מועד חג הסוכות עם יום הזיכרון לשי. עלינו לבית הקברות רעיה קראה שיר, תימור קרא את מה שכתב. שמנו בר-קוד על המצבה ומעתה, ניתן יהיה לדעת עליו. שי ממשיך לחיות עמנו וזכרו ברוך יומיום.
"שבוע טוב"!
שבועטוב 