"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה – זיכרון זה גם פרספקטיבה"
22.10.22 כ"ז תשרי תשפ"ג
לפני כמה חודשים, כשהתעוררה השאלה על דפוסי הקבורה בבית הקברות שבקיבוץ, והועלו גם הצעות מעשיות לדרך הקבורה אצלנו, החלטתי לחכות לפרשת השבוע "האזינו" כדי לכתוב על כך. הכל מתחיל בתעלומת מותו וקבורתו של משה רבנו, (אחד מנושאי הפרשה). לא רק שאיש אינו יודע היכן משה נקבר, אלא גם מי בכלל קבר אותו. לא מוזכרת נוכחות אנשים על ההר, קשה להניח שהוא קבר את עצמו וגם לא מתקבל על הדעת שאלוהים עשה זאת. עובדות אלה יצרו מספר מסורות לטקס קבורה. ואתחיל במושגים: 1. "קבורת שדה" שהיא סגנון הקבורה המקובל (בארון או בלעדיו) ובו הגופה נטמנת באדמה. השיטה הזו אינה סותרת את 2. "ליקוט העצמות". זה נוהג בו פותחים את הקבר לאחר שנה לפחות, מלקטים את העצמות ושמים אותן ב"גלוסקמא" שהיא תיבה קטנה וקוברים באדמה. באופן זה, לא ניתן להתעלם מ"התועלת והחיסכון בקרקע", בעיקר בישובים עירוניים גדולים. ו – 3. "קבורת מכפלה" – סגנון בו טומנים באדמה שני בני זוג/משפחה באותה חלקה. מנהג הנעשה נפוץ יותר ויותר בעשרים השנים האחרונות. באין הוראה מחייבת חשוב ביותר שתהיה התחשבות ברגישויות של אנשים לנורמות שהתבססו במשך השנים, בהתייחסות לנושא כה אישי ורגיש כמו טיפול ביקירנו המנוחים. ואני חוזר לנושא שהועלה אצלנו, לדעתי, אין מקום לקבוע הנחיות קיבוציות בהצבעה של רוב ומיעוט, אלא ברגישות 'בעלי -תפקידים' מול המשפחות, והתחשבות בכל משפחה ופרט העומד לפני קבורת יקיריו. ובקשר לנוהגי האבל: את משה עם ישראל ביכה במשך שלושים יום, שהם המקור לשלושים ימי אבלות במסורת שלנו, בעוד שעל יעקב אבינו התאבלו שבעה ימים בלבד ומכאן בא המושג "שבעה", ואנחנו עורכים/ערכנו אזכרה מכובדת לחברינו שנפטרים.
שני קטעים הקשורים לחג הסוכות ולנו האנשים הפשוטים. קטעים, מהחוג לפילוסופיה יהודית שהביאה רעיה ואני מביאם כלשונם: 1. התייחסות לגודל הדירה: "בסוכות תשבו שבעת ימים" (ויקרא כ"ג) אמרה תורה: כל שבעת הימים צא מדירת קבע ושב בדירת עראי וההסבר: עד עשרים אמה – עושה אדם דירתו דירת עראי, למעלה מעשרים אמה – אין אדם עושה דירתו דירת עראי, אלא דירת קבע. (הנתונים באים מ'התלמוד הבבלי') 2. בעיות זיכרון. חייב אדם לזכור בעושרו את העוני, בימי תפארתו את השפלות, בגדלותו – את הפשטות, בימי שלום – את סכנת המלחמה, על פני היבשה – את סערות הים, בעיר- את המדבר. לפי שאין לך דבר, שיש בו כדי לשמחנו יותר מזיכרון ימי הרעה בימי טובה מרובה ביותר.(כתב פילון האלכסנדרוני)
והערה ל'אקטואליה' שלנו החוזרת בדמות דיוני ה-"20-30". עוד טרם 'נשטפו' כלי האוכל אחרי הדיונים המעייפים רבי המתח המיותר על הפרטת המזון וכבר גוררים (כן, גוררים) אותנו לדיונים, בהם המחלוקת לא תהיה קטנה יותר, וכן המתח, הריב והמדון. המתינו קצת, תנו לנו תקופת שקט מסוימת, שבה נחזור למלא 'אסמינו', לאכול ולשמוח בצוותא בחדר האוכל, תנו לנו את המאחד והמקרב בינינו, תנו לנו שוב לאהוב אחד את השני, עייפנו מהמחלוקות, תנו לנו את שנת ה-101 לקיבוץ, שתהיה שנת שלווה ואחווה ולאחריה שובו לשקול את צעדיכם.
השבוע ציינו את יום הולדתו של ילד הקסם תומי ושל בננו הצעיר תמיד שיר. לך תומי נאחל שתמשיך לקפוץ, לרקוד, לשמוח, לשחק, ללמוד ולאהוב את הכל בחיק משפחתך האוהבת וחיבוק חם מאתנו הסבים שלך…
ולך שיר, שבימים אלה ממש מתרחש בך/כם הפסוק " איש תחת גפנו ותחת תאנתו" בדירתכם החדשה שבנווה 'הגורן'. שתהא בכם 'ברכת הבית' האומרת: "בזה הבית תשרה הברכה, יתמלא תמיד שפע אור ושמחה, בו ידורו אחווה שלום ושלווה, וידעו כל שוכניו רוב בריאות ואהבה".
חיבוק אהבה גדול מכל המשפחה!
שבועטוב 