"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה – זיכרון זה גם פרספקטיבה"
17.12.22 כ"ג כסלב תשפ"ג
ירח כסלו של שנת 588 לפני הספירה מסמן סיומו של עידן. זה היה החודש האחרון בו התקיימה עבודה שגרתית בבית המקדש בירושלים. בחודש טבת נבוכדנצר מלך בבל הטיל מצור על העיר שבסופו החריב את בית המקדש והגלה את רוב העם לבבל. שבעים שנה לאחר מכן, העיד הנביא חגי, נוסד בחודש כסלו בית המקדש השני. כמעט 400 שנה לאחר מכן, יהודה המכבי מטהר את בית המקדש מידי הכובשים הסלווקים ומקים מזבח חדש לשמחת העם. לזכר טיהור המקדש וחנוכת המזבח נקבע חג החנוכה. אותו אנו חוגגים מדי שנה ושנה. וכך נכתב בספר החשמונאים על האירוע: "ויחנכו את המזבח בעצם היום אשר טמאו הגויים ויהללו לאלוהים בשירים בכינורות בחלילים ובמצלתיים ויחוגו את חנוכת המזבח שמונת ימים."
כמו חורבן בית המקדש הראשון, גם חורבן בית המקדש השני היה חוויה קשה ומטלטלת ליהודי התקופה. בעקבות החורבן ראה עם ישראל התפרצות אדירה של יצירה. חז"ל הובילו מהפכה דתית אדירה ששינתה את פני היהדות והשפיעה על התרבות המערבית כולה. זו הייתה מהפכה דמוקרטית שבמרכזה: מעתה איננו זקוקים לכוהנים שינהלו עבורנו את הפולחן אלא כל אחד ואחת יכול/ה לעמוד בתפילה ולשמש שליח ציבור. האדם המזוהה יותר מאחרים עם המהפכה האיטלקטואלית של חז"ל היה רבן יוחנן בן זכאי שחי בדור החורבן והקים, לפי המסורת, את המרכז היהודי ביבנה. ועכשיו, אחרי שקיבלתם חומר רקע היסטורי אפשר להתחיל לספר על חג החנוכה של הסופגניה והלביבה, של הסביבונים והנרות ובעיקר לציין את ישיבתנו בחושך לאור נרות ולשיר: ויהי אור! על כך עוד נספר לקראת חג החנוכה. זרמו הרבה מים בקישון עד שהגענו לכך שכל בן קיבוץ יוכל ללמוד ב"לימודים גבוהים את "מה שהוא רוצה" ובהתאם, באיזה מקצוע יבחר. כבר אין שום קשר בין לימודיו לבין צרכי הקיבוץ, (כבעבר) שיביאו אותו לעבוד דווקא בקיבוץ ולא במקצוע שבחר מחוץ לקיבוץ למשך חייו. וכולנו ראינו ואפילו פה ושם תמהנו בקוראנו את רשימת הנושאים שבנינו בוחרים ללמוד בדרך למקצוע.
בסקר שמצאתי משנות הארבעים הראשונות של המאה הקודמת, (לפני 80 שנה), נשאלו בני הכיתות הגבוהות בתיכון: "מה תעשה כשתהיה גדול?", התקבלו התשובות הבאות:
במקום הראשון: נהג, טרקטוריסט, נוטר.
במקום השני: גרז'ניק, עגלון, מסגר.
במקום השלישי: פלח, רפתן, נפח.
במקום הרביעי: כוורן, מנהל בית חרושת.
במקום החמישי: גזבר, מזכיר, מורה, פקק.
ובמקום השישי: ללמוד איזהשהו מקצוע.
אם לסכם: בארץ ישראל העובדת, בזמנים ההם, שאיפת האנשים הצעירים הייתה עבודת כפיים, הם היו האנשים המוערכים ביותר בחברה הארצ-ישראלית שכונו גם: "בעלי צווארון כחול". רק במקום החמישי הופיעו "פרנסי הקהילה" שכונו "בעלי הצווארון הלבן". מעניין מה יהיו תשובות ה"נוער" של ימינו ואיך נראית 'הפירמידה' שלהם.
"שבוע טוב"!
שבועטוב 