"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה – זיכרון זה גם פרספקטיבה"
24.12.22 ל' כסלו תשפ"ג
השבוע התקיים מפגש לרגל סיומו של החוג לאמנות שהתקיים במשך 26 שנים- המפגש הוקדש לפרדה והוקרה לאורה שיזמה והובילה את החוג לאורך כל שנותיו. אורה הביאה למפגשים את מיטב המרצים בתחומי האמנות השונים וערכה סיורים במוזיאונים ובסדנאות יוצרים.תודה גדולה לאורה על שלל החוויות ממשתתפי החוג.
פרשת השבוע 'וישב' עוסקת בין השאר ביחסי אשת פוטיפר ומשרתה יוסף, שאותו חמדה. אני זוכר את המורה הצעירה יחסית, דתיה (לפי כיסוי הראש בתרבוש) בבר אילן. שלימדה את הפרק הזה שאמרה בערך כך: "קל לשנוא את אשת פוטיפר, האשה הפתיינית, הכוחנית והרמאית שתפקידה בהיסטוריה (מסתבר) היה להכניס את יוסף לבית האסורים ממנו יעלה לגדולה בבית פרעה. אבל צריך להעריך אותה גם כי כל מה שעשתה היה כדי לשרוד בעולם הגברים של הימים ההם. היא, כאשת שר, הייתה אשת בית ולא יכלה כך סתם לצאת לשוטט ברחובות ולפגוש אנשים. יוסף, בן שבע עשרה שנים, היה משרתה, הצמוד אליה כל היום. מה הפלא שחשקה בו והיו רגעים שאפילו תשוקתה גברה וגרמה לה לחזר אחרי הנער. איך יוצאים מהסבך הזה? מצד אחד לא רצתה לוותר על החיים הטובים בארמונו של שר הטבחים ומצד שני הייתה תשוקתה. היא הבינה שאם בעלה יגלה שהיא פיתתה את המשרת, יסלק אותה מהבית לרחוב חסרת כל, והבינה שאם בחברה המצרית הגבוהה יגלו על יחסיה עם עבד-משרת תהיה ללעג וקלס ובמחשבותיה על הישרדותה, החליטה להעליל על יוסף עלילת 'מעשה מגונה' שעשה בה כשהיא מנפנפת בידה בכנף בגדו שקרעה מבגדיו ואפילו שולפת את הקלף הגזעני בכנותה אותו "איש עברי". כך, בחוכמתה, היא עושה את המעשה היחיד האפשרי שיאפשר לה לשרוד, שישמר גם את נישואיה, גם את אמינותה וגם את מעמדה החברתי. השאלה הראשונה שהופנתה אליה, הייתה: "למה, במקום לשבח את התנהגותו המוסרית של יוסף, את מנסה להסביר לנו את מניעיה של אשת פוטיפר?" איך כאשה דתיה את מגלה סימפטיה והבנה אליה"?
ואי אפשר בלי משחק הגמר של המונדיאל, משחק שלא ראינו כמותו, מותח, מרגש, מפעים! גולים, דמעות אושר ואכזבה משחק יוצא דופן!. ב- 1954 בוובל של מנחם רותם מ"עופר", הצטופפנו ושמענו, ברדיו הקטן שהיה לו, את שידור הגמר של המונדיאל בין הונגריה וגרמניה, ובגרמנית! המילה היחידה שהבנו הייתה גווול! כמה כאבנו שגרמניה ניצחה 3:2 זה היה גם כאב אידיאולוגי. הונגריה הקומוניסטית מול גרמניה הקאפיטליסטית. הפעם צפינו בגמר בטלוויזיה גדולה ישובים בכורסאות. התרגשנו ושמחנו (לאחר שברזיל הודחה) עם ניצחון ארגנטינה בהובלתו של ה'פרעוש' שלפתע נראה דינוזאור ענק! ושתי חוויות אישיות נלוו למונדיאל: אחת, שיהב, נכדי, חשב עלי והביא לי ספר, את "פלאי מונדיאל" של דוידוביץ', כדי שאקרא על נפלאות חמישים המשחקים הגדולים בעבר, והשנייה: ראיתי במו עיני איך רעיה נסחפת לתוך המשחק, מתבוננת בעניין, משתלבת ומתרגשת יחד אתי בצפייה באחד מגדולי המשחקים!.
"שבוע טוב"!
שבועטוב 