"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה – זיכרון זה גם פרספקטיבה"
21.1.23 כ"ח טבת תשפ"ג
השנה אקבל בחג הקיבוץ זר פרחים, המבשר את גיל ה- 90 הממשמש ובא. וזו הזדמנות עבורי לעסוק בנושא עליו גניק היה אומר: "להזדקן זה לא עניין יפה". ההזדקנות היא תהליך ביולוגי, הזקנה היא תהליך מנטלי, תהליך העובר על הפרט כאינדיבידואל. ואין דין אחד לכל בני האדם. אוסיף להגדרות: "איש זקן" בעיני, הוא רק אדם שנזקק לסיוע מתמיד. כשאני חושב על עצמי או על רעיה ועל עוד מחברי אני אומר: אדם יכול להזדקן ולא להיות זקן! אם הוא עצמאי בהתנהלותו, סקרן, יוצר דברים, רוקד, מתעמל, כותב, מצייר, חושב, שיש לו בשביל מה לקום בבוקר הוא יכול להגיע לסוף ימיו מבלי להיות זקן (זה שתלוי בסעד וסיוע מתמיד). בשנים עברו, מי שהגיע לגיל 65 ויצא לפנסיה נחשב כבר לזקן, בטל ממעש. היום, הוא מצטרף לגיל השלישי. כשאורך החיים מתארך, מסתבר, שאי אפשר להשוות בני 70 לבני 90 ואפילו 100 כקבוצה חד גילית וחד בעייתית. הגיע לידי ספר של צבי לניר העוסק בסוגיות אלה והוא טוען, שהיום קיים, גיל נוסף, כשבן אדם מזדקן ביולוגית ועדיין אינו זקן מנטלית וקורא לו גיל "התבונה". שם אני נמצא, כך אני חושב. נכון שהיום אני הולך יותר לאט, לא שולט ברזי המחשב והסלולרי, מתקשה בכל מיני פעילויות פיזיות, אבל מנטלית, לא מרגיש שהשנים חולפות. הדבר הראשון שמפחיד בהזדקנות הוא ירידה בפעילות המוח. לניר מספר על מבחן, שאותו עשו לקבוצת גילאי הארבעים ולגילאי השמונים. הצעירים סיימו את המבחן מהר יותר מהזקנים, אבל כעבור חודש כשנשאלו מה היה במבחן, הזקנים זכרו הרבה יותר טוב. התובנה, היכולת 'להעמיק', עם הניסיון בחיים שצברו הצביעו על יתרונם בהבנת החומר. ולחברי הצעירים (שגם הם יזדקנו בוודאי) אני אומר שאולי ה"הזדקנות" תעשה להם אישית (כי זה הגיל למימוש עצמי אמיתי) ולחברה הסובבת כולה, רק טוב?!בפרשת השבוע בה אנו פותחים את ספר "שמות", מתחילים בשמותיהם של 70 היורדים למצריים לשבור רעב ,שהם יעקב ובניו. ועוברים ל"וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא, ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו מאוד מאוד ותימלא הארץ אותם" מכאן מתחיל הסיפור הגדול עם "פרעה שלא ידע את יוסף", מתחיל התהליך ארוך השנים של המעבר מהמשפחה לעם, אותו הוביל משה הגדול מכולם. שהיא גם הדמות הדומיננטית של ספר 'שמות'.
חגגנו את יום הולדת לקיבוץ במחווה ל – 100 שנות מחול. כיון שהוצגו רק 50-60 השנים האחרונות אני בא להשלים את ה'מאה למחול'. הכוראוגרף הראשון היה חשקו בריקוד "הסמלים והרוחות", בהצגה "מלחמת החיים והמוות" שהוצגה במאי 1922 בנוה שאנן. הרקדן הראשי היה חתולי, הפרימה בלרינה הייתה שולמית, לימים אשתו, ו'פרחי האביב' היו שולמית, דבורה והניה. מסופר בעלם צעיר הצועד לעבר החיים ופוגש דמויות שונות בדרכו. הריקוד מאוד הצליח, רק שמחמת החושך בצריף חדר האוכל לא ראו דבר. מוכרחים לציין לשבח את נושקה שעל הפסנתר, שהייתה מופקדת על כל לימודי התנועה אצל ילדי הקיבוץ שלאורך המון שנים הייתה מאוד מעורבת בהופעות ובחגים. הכוראוגרפית הבאה הייתה רבקה רינד, לימים דיאמנט, ששנים רבות הכינה את הריקודים והמחולות לחגים ולאירועים. אותה החליפה תמר צלר- שניר. ואחרי תמר המשיכה צלילה רהט ואז… באה אלינו חרמונה, לימדה מחול בכל הגילאים וגילתה לנו עולם חדש של מחול אמנותי ושל טקסי חגים. וגם עפרה המשיכה בדרך זו. ואת המשך סיפורנו ראיתם בעיניכם בחג הקיבוץ.
אני מרגיש צורך להתגאות בכך, שרעיה היא היום ותיקת המחוללות הרוקדות במחול הקיבוצי שלנו. היא רקדה את "עיזה ופזיזה" היא רקדה בטקסי ט"ו בשבט הזכורים לטוב מאז, רקדה אצל נושקה ואצל ציפ עומר ועד שהייתה לנאמנה ברקדניות של חרמונה ולבאות אחריה, רוקדת עד היום ואיזה אושר לה
"שבועטוב"!
שבועטוב 