"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה – זיכרון זה גם פרספקטיבה"
8.4.23 י"ז ניסן תשפ"ג
ה- 4.4.1948 הוא יום בלתי נשכח. זה היה היום בו נקטעה ילדותנו. אחרי המערכה הקשה כבר היינו שונים. על כך כתבתי: "השמים היו מעוננים. רוח חזקה נשבה. באוויר היה שקט מתוח ורק משק כנפי היונים קטע אותו מעת לעת. האם תהיה מלחמה? איך היא תהיה? שאלות מעיקות שהטרידו את המבוגרים וחלחלו גם אלינו הילדים. ראינו זאת בפניהם הרציניים, החמורים ובעיניהם המביעות חרדה ודאגה עמוקה. השעה הייתה בסביבות ארבע וחצי. זה עתה סיימנו את העבודה המיוחדת שהוטלה עלינו, בני ה- 13-14, למלא באבני חצץ את ארגזי העץ שנועדו להגן על חלונות הבית הגדול, בית חם ל-110 ילדים, עליו תפארתנו וגאוותנו. עמדנו בפרוזדור והתווכחנו בינינו לבין עצמנו, לא כמו המבוגרים, אם תהיה מלחמה, אלא מתי תתחיל, מה נעשה ובמה נוכל לעזור. ואז ניתך המטח הראשון שהפך את הקומה בה גרנו לשברי חלונות, לחלקי לבנים מתעופפות ועשן אפור מעורב בענני אבק שהחל להתאבך. אי אפשר היה לנשום, אי אפשר היה לראות כלום. מיהרנו כל אחד לחדרו, הורדנו את המזרונים והשמיכות מהמיטות ופרשנו אותם מעלינו. הפגזים המשיכו לנחות על הבית הגדול"…
ביום שני ה- 10.4, בחוה"מ פסח, נשיק את ספרי "היינו ילדיכם ואתם הורינו" ואלו בערך, הדברים אותם אומר בפתיחה: אבא תמיד היה אומר: מי שלא מכיר את עברו, ההווה שלו דל ועתידו מעורפל. אריק שרון שינה גירסה ואמר: העתיד לא ידוע, ההווה לא ברור ורק העבר משתנה כל הזמן.. בשילוב בין שניהם אני מוצא את עצמי עם רעיה כאחד ממעטים המנסים להזכיר, לספר ולכתוב על עברו של הקיבוץ שהיה, על איך חיינו, מי היו המייסדים, אותם חלוצים, שחזון גדול הביא אותם לבנות כאן את ביתם-קיבוצם ולחנך דורות להאמין בצדקת דרכם.
יש לי רושם שרבים בתוכנו זה כלל לא מעניין אותם וגם לא נוגע בהם. לכן אני רואה חשיבות לעסוק בנושא. הספר הזה, אינו מדעי וגם לא תיעודי. הוא תיאורי, חווייתי, הוא בא להאיר פינה שהיה לי חשוב שתואר: התנאים המיוחדים של ראשית 'החינוך המשותף' ומה היה טיב היחסים בין ההורים לבניהם, אותם ראו 3-4 שעות מדי יום, שחינוך ילדיהם היה בידי הקיבוץ ללא התערבותם, אלא בהשפעתם ובהשראתם. כשהקראתי שני 'מונולוגים' לאנשים 'צעירים' בני 50-60, באמצע ההקראה הרגשתי שאינם אתי, הפסקתי לקרוא ושאלתי: "מה קורה"? נעניתי בכנות: "אני חושב עלי ועל ההורים שלי". גם זו סיבה למחשבה.
בזיכרונות הללו לא על עצמנו אני מספר, אלא על אלה שאינם ילדים עוד. זו עדות זיכרון על תקופה שהייתה ולא תחזור.זה גם שיר קטן של אהבת בנים להוריהם.
"שבועטוב"!
שבועטוב 