"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה – זיכרון זה גם פרספקטיבה"
22.4.23 א' אייר תשפ"ג
אני מאוד אוהב את ספריו של מאיר שלו ז"ל. קראתי בסוף השבוע הרבה מאוד עליו, כסופר וכפובליציסט. אהבתי איך שהוא הגדיר את עצמו, וכך כתב: "הייתי עבד במצריים, קיבלתי את התורה בהר סיני, יחד עם יהושע ואליהו עברתי את נהר הירדן, נכנסתי לירושלים עם דוד, וגליתי ממנה עם צדקיהו… נשרפתי בטרבלינקה ומרדתי בוורשה ועליתי לארץ ישראל, היא ארצי שממנה גליתי ובה נולדתי וממנה אני בא ואליה אשוב."
סיימנו את קריאת ספר "שמות" וראוי להקדיש תשומת לב מיוחדת למשה רבנו. המנהיג, הנביא, מורה דרך בהלכה ובחיים הגשמיים של בני-עם ישראל. חשבתי רבות על דמותו והתעוררו בי שאלות ותהיות עליו: מדוע שמו אינו מוזכר כלל בהגדה שעוסקת ביציאת מצריים? לשאלה זו תשובות רבות אחת מהן היא שאי הזכרת שמו היא הביטוי ל"אנטי מצריות" של בני ישראל. הם "יצאו" את מצריים, בה מרדו ויצאו נגד: 1. השליט- פרעה, מלך נערץ ועריץ ו-2. נגד עבודת האלים. לבני ישראל היה את מנהיגם משה, ומעליו היה אלוהים אחד ותורה אחת, זולתם אין. אישיותו של משה הייתה כה משמעותית, שכותבי ההגדה לא רצו שימוקם בה מעל אלוהים ומעל התורה וייהפך "לאל" נוסף. אגב, מסיבה זו, לדעתי, גם לא ידוע מקום קבורתו. מי היה משה? האם שנות ילדותו ונעוריו הכינו אותו למנהיגות? נפשית, משה עבר בחייו אירועים ותהליכים לא פשוטים: הוא הורחק ממשפחתו הביולוגית בצו "כל הבן היילוד…" גדל בבית פרעה/המלוכה. לאחר שהרג את המצרי נעקר מבית המלוכה וברח למדיין, שם ליד אחת הבארות ראה איך מתעללים בבנות יתרו והושיט להן עזרה. על כך יתרו אימץ אותו ונתן לו את בתו ציפורה לאישה ממנה נולדו שני בניו גרשום ואליעזר, והיה לרועה צאן פשוט. ברעייתו את הצאן "נתקל" בסנה הבוער (שלא אוכל) ופגש לראשונה את אלוהים המצווה עליו: "הושיע את עם ישראל ממצריים" על אף נימוקי התנגדותו בגין הצניעות והגמגום. שוב הוא עוזב את משפחתו ובגיל 79 חוזר למצריים, מכה את המצרים בעשר המכות, קורע את ים סוף בואך המדבר וכעבור שבעה שבועות מקיים את מעמד הר סיני -קבלת התורה. כמנהיגו של העם היה מוטל עליו עול כבד ובמסע במדבר התממשו הצרות של מנהיג: העם רעב, צמא, ממורמר, זוכר את סיר הבשר במצריים, אירוע "עגל הזהב", פה ושם ניסיונות למרד, (קורח למשל), כישלונות (המרגלים), מלחמות עם עמים ואסונות במשפחה. מה הפלא שמשה איבד את סבלנותו ושבמקום לבקש מהסלע מים היכה בו ועל כך נענש על ידי אלוהים שמנע ממנו את הכניסה לארץ משאת נפשו. האם המעשה הזה היה חילול השם? או חוסר אמון של אלוהים? האם הייתה ביניהם תחרות על אהבת העם? משה נפטר בגיל 120 עזוב, זנוח ומתוסכל ובמקום לא ידוע, כשהוא משקיף בעצב על התממשות חזון חייו, על הארץ הנכספת שעדיה לא בא. משה היה אדם צנוע וישר דרך וככל האדם עם חולשות ומגרעות. אך גם ניחן בחוסן נפשי ואישיות כריזמטית שעשו אותו למנהיג הגדול ביותר שקם לעם ישראל עד היום.
למשה היו עשרה שמות. יש שאומרים שהשם בא מmose- , (מוס), שפירושו "ילד" במצרית עתיקה. ואלה הם עשרת השמות: אביגדור – אביהם של הגודרים. כך קרא לו סבא קהת. עמרם אביו קרא לו: חבר – חיבר את בני ישראל לאביהם שבשמים. יוכבד אמו קראה לו: ירד- הוריד את השכינה וקראה לו גם יקותיאל בבחינת קיוויתי לאל. אהרון אחיו קרא לו: אבי זנוח – אב למוזנחים שהזניחום. האומנת קראה לו: אבי סוכו – אביהם של נביאים שסוכים ברוח הקודש. הקב"ה קרא לו: טוביה – כי טוב הוא. העם קרא לו: שמעיה – שמע האל תפילתו וכן קרא לו: בן נתנאל – לו נתן האל. וביתיה (זה שמה של בת פרעה) קראה לו משה – כי מן המים משיתיהו.
ולסיום אני רוצה לציין את יום הולדתו השביעי של שני, הנכד הצעיר שלנו, שגם הוא כבר גדל אל עולם הכדורגל והספורט, אל תשכח שתמיד יש נתניה ועוד 15 קבוצות. ואתה כבר חבר של חברים, שירבו. מה נאחל לך ילד חמוד, לך ולהוריך ואחיך, נחת גדולה!. שתהיה סקרן לסביבתך ולחבריך ואל תתבייש, תשמח שמחה גדולה עם צחוקים מתגלגלים, בחיוכים רחבים לכל אחד.
אוהבים אותך מאוד – הסבים וכל המשפחה שלך.
"שבוע טוב"!
שבועטוב 