"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה – זיכרון זה גם פרספקטיבה"
29.4.23 א' אייר תשפ"ג.
ליום הולדת 75 למדינה
יום הזיכרון הוא לא רק לאומי הוא גם פרטי ולא רק למשפחת השכול חברים וידידים. כשאני עובר בבית הקברות אני זוכר אותם אחד-אחד. הייתי בן 5 כשגולדשלגר נרצח והיה החלל הראשון שלנו שנפל במאורעות 1936-9. בימים ההם שיתפו, אותנו הילדים, בכל מה שמתרחש בקיבוץ. עמדנו ליד חדר הקריאה לפני שההלוויה יצאה לדרך. ואני זוכר את רוזה עומדת ליד הבית שלימים גרנו בו, עמדה על דרך העפר אוחזת בשתי ידיה את עוזי וצבה. כילד גדול אני זוכר את האבל הכבד שירד על הקיבוץ כשמשה גולומב נהרג באיטליה בשירותו בבריגדה העברית במלחמת העולם השנייה ונקבר שם והקימו לו כאן ' יד' עם סמל הבריגדה. אני זוכר, שהייתי בתורנות טלפון בעמדה שהורידו לאחרונה, בבית הדואר כשקיבלתי את הטלפון שרפאל נהרג בלוביה ולא ידעתי מה לעשות עם ההודעה ולמי להודיע על כך. ואני זוכר שהיינו בטירונות והודיעו לנו על אסף עומר שנהרג כשהיה בקורס קצינים והכבל באומגה נקרע, ושלא נתנו לנו לצאת הבייתה ללוויה. אני זוכר את מנחם רותם שנהרג במבצע 'קדש', שבצריף שלו שמענו ב- 1954 את שידור גמר אליפות העולם בכדורגל בגרמנית שהמילה היחידה שהבנו הייתה: גול! ואת יורם רוזנטל, את ההלם של בני קבוצתו מקבוצת תומר כשהמוות נחת עליהם. כך אני זוכר כל אחד ואני יכול לספר על כל אחד וכל קבר מ-19 הקברים הצבאיים שלנו, של עוד שמות ועוד בנים… ולתאר כל לוויה ולוויה של בנינו-חברנו הקבורים באדמתנו, שבעטים השגתי (כן, אני) את הרישיון שבית הקברות שלנו יוכר גם כבית עלמין צבאי, והקשה לי מכל, שעד היום אני נושא ליד רעיה את הכאב שלנו כששי הלך. המבטים ושפת הגוף של דשה וגנייק, החיים שהשתנו בן רגע, כאב שלא חולף אלא מתכנס בפנים. בגלל כל אלה אני מתרגש מדי שנה בטקס על הר הגעש. חשבתי פעם לקחת אתכם לסיור בבית הקברות ולספר על כולם. פעם חשבתי.
ערב יום העצמאות של ד' אייר תש"ח, 14.5.1948. קבוצת ילדים בני 14 – 15 יושבת על הדשא הגדול ליד חדר האוכל של קיבוץ גן שמואל. סביבנו יושבים חברי הקיבוץ ואוזננו קרויה לקולות ממכשיר הרדיו היחיד הבוקעים מחדר האוכל. השעה הייתה בסביבות ארבע אחר הצהריים, כשקולו של בן גוריון מהדהד: "אני מכריז בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". לא היו מחיאות כפיים גם לא צהלות שמחה כמו בכ"ט בנובמבר. חיכינו לשמוע שאחרון הבריטים עוזב את הארץ. אחרי ההכרזה חתמו כל חברי 'מועצת העם' על טופס ההכרזה שנקראת 'מגילת העצמאות' עד עצם היום הזה. ההצהרה החשובה הזו באה כבר תוך כדי הקרבות על הקמת המדינה. לא שכחנו אף רגע שאנחנו ילדים שפונו מביתם בגלל המלחמה, שנקראה מלחמת השחרור וגם מלחמת העצמאות. נשארנו לשבת על הדשא עוד שעה ארוכה ודיברנו על השאלות החשובות שהעסיקו אותנו. את שם המדינה כבר ידענו אבל לא ידענו איזה סמל תישא, היינו בטוחים ששפת המדינה תהיה העברית אבל איזה שם יהיה לצבא? … כך מיצינו את הרגעים מלאי ההוד האלה על הדשא עד שהחשיך. אלה היו רגעים מאוד חגיגיים אבל אף אחד מהקהל הגדול לא נראה שמח. כולם ידעו שמלחמת השחרור רק מעלה הילוך ושלא יהיה רק שמח בלב. אלו רגעים שצרובים בתוכנו ילדי תש"ח. אף אחד לא חשב שכעבור 75 שנים נהיה מפולגים וקרועים, ממש שני 'מחנות' עוינים. כולם היו אז כל כך מאוחדים במשימת "בריאת" המדינה, ממש כמו אגרוף. כנראה שככה זה כשנלחמים על החיים. היום… כשאנו מציינים 75 שנים למדינה אני מרגיש טעם חמצמץ, שאינו מחויב המציאות ובכל זאת חוגג ושמח! כולנו צריכים לשמוח ולגיל ביום חג ה- 75 הזה ולשיר את שירו של יונתן גפן ז"ל: "יהיה טוב, יהיה טוב…!"
"חג שמח"!
שבועטוב 