חודש: נובמבר 2023

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה"

2.12.23     י"ט כסלו תשפ"ד

בעקבות בחירת 'נחל עוז' לקבל את הצעתנו להישאר איתנו עד שנה, אני שמח בהחלטתם ולא רק מבחינתם. המחשבה מה יהיה ביום 'שאחרי', מעוררת דאגות איך יתנהל קיבוצנו בהמשך. באיזה בקיעים ניפגש בתחומי החיים העיקריים שלנו לאחר השנה. שלא תהיה שנה רגילה, ברעיונות הפרטה? ביחסים בין המשפחה (פעם הייתי אומר הפרט) והחברה, במזון בחדר האוכל? בערבות ההדדית שבינינו? ואפשר לפרט עוד ועוד. בעקבות אלו אני מציע להקים צוות חשיבה ליום שאחרי! אני לא מתכוון לצוות שיגבש הצעות להחלטות, אלא לצוות חשיבה ! כדי ללמוד את הנושא, להתכונן! לכן אני מציע לדחות את כל דיוני ה- 20-30 ל'לאחרי', (כי הם יחזרו במילא) לדחות את הדיונים  בתחום 'העבודה' והחישובים סביבה, או, אפילו בחינת נושאים ארגוניים מתחייבים כבר היום כמו מינוי דובר לקיבוץ!  כל מי שקרא את הכתבה ב'ישראל היום' הבין כמה תפקיד כזה חשוב ומתבקש (האם דובר היה מאשר, למשל, לציין שהקליטה כבר עלתה לנו 5 מיליון?). בקיצור, מטרת הכתוב כאן היא להקים בדחיפות צוות חשיבה עתידי שאינו בנוי על חברי המזכירות דווקא. בעקבות השיחה האחרונה על מעמד 'תושבות לחברה' אני רוצה להאיר: באמצע שנות החמישים למאה הקודמת תמה התקופה הראשונה, התקופה האידיאולוגית הצרופה של הקיבוץ והתחיל תהליך של השמת דגש גם על המודעות לחבר/ה. בגדול השתנו המושגים:
1. מהקיבוץ כדרך חיים -לקיבוץ כבית. 2. מסימני קריאה- לסימני שאלה.3. מ'אנחנו'- ל'אני'.  4. מהקולקטיב כמרכז החיים- למימוש עצמי.
השיחה האחרונה הבהירה לי שינוי, שחל בעשור האחרון ובו, כשבני זוג אינם "סגורים" ביניהם היכן יחיו, כשקיים מעמד ה'תושב' והוא מוסכם על שניהם, הם מעבירים' את בעייתם האישית/משפחתית אל  הקיבוץ, שכמובן מחליט בעד מי מהם שרוצה לחיות כאן. (בעשור האחרון 4 מקרים של חברים צעירים). התמוה הוא שמובילי הקיבוץ, במקום לומר לבני הזוג עליכם לפתור את העניין ביניכם, לוקחים זאת (אולי לא בשמחה) עליהם. וכך הולך ומתמסד מעמד התושבים, ואני לא מדבר על כאלה שלא יכולים, (מגבלות גיל) אף שאולי היו רוצים להתקבל כחברים. אל תתפלאו עם מחר כבר 'בני זוג' צעירים שיבואו, מראש לא ירצו להצטרף לקיבוץ כחברים, (ואני מדבר על קיבוץ ולא על 'מקום') אלא סתם להתגורר בנוחיות כאן עם משפחתם , בידעם ש'גן עדן יש רק אחד' ואם אתם זוכרים, בגן העדן היו רק זכויות ולא היו חובות ומה קרה בסוף?
תשאלו: מה זה אכפת לך? ואני שואל: איך זה לא חשוב לכם?

אמן אנונימי, ספרד, המאה ה-17

פרשת השבוע  "ויצא" עוסקת ביעקב והאירועים שקרו לו סביב בריחתו מעשו לחרן וכוללים את סיפור "סולם יעקב" ואת מלחמתו עם המלאך. ליעקב הבודד והגלמוד נותרה אהבתו לאל בלבד. היהדות נחשבת לדת של אהבה, של שלוש אהבות גדולות 1. "ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך, בכל נפשך ובכל מאודך". 2. "ואהבת לרעך כמוך" ו- 3. "ואהבתם את הגר, כי גרים הייתם בארץ מצריים" אלו הן אהבות מופשטות, תרצה תגשימן או לא תרצה. אבל בפרשה קיימת גם אהבה גדולה שאין סיפור אהבה כזה בכל התורה, אהבת יעקב לרחל! כשאנחנו מתוודעים לאברהם ושרה הם כבר נשואים. ליצחק נבחרה רבקה על ידי עבדו של אברהם. אך יעקב… בבריחתו לחרן בואך בית לבן אחי אימו , בהגיעו לבאר ראה את רחל, ואהבה. בכוחותיו גולל את האבן מפי הבאר, ניגש לרחל נישק אותה ויבך! ומבקש מלבן את ידה. לכך קוראים אהבה ממבט ראשון. ובסיפור, אחרי שעבד אותה שבע שנים, לבן, נוכל לא קטן מיעקב עצמו, נתן לו לאשה במקומה את לאה אחותה הבכירה, אך יעקב, המשיך לאהוב את רחל ועבד את לבן שבע שנים נוספות עד שקיבל אותה. והאהבה ניצחה!
זה קיצורו של סיפור האהבה הגדול בתורה המופיע בפרשת השבוע "ויצא".
"שבועטוב"!

"כל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

25.11.23   י"ב כסלו תשפ"ד

לפרשת השבוע "תולדות" ולאקטואליה. בימים רגילים הייתי מתמקד בפסוק הפותח ב"ואלה תולדות יצחק בן אברהם. אברהם הוליד את יצחק" אך בימים אלה בחרתי בפסוק "ועל חרבך תחיה" המופיע בברכת יצחק לבנו 'הבכור' עשו, לאחר שיעקב לקח במרמה את הברכה. קשה להבין אם הכוונה בברכה זו היא חיובית או שלילית. התורה אינה פציפיסטית. יש בה גם שימוש בנשק ויש בה גם הרבה אלימות. יש בה מקרים שהאחיזה בחרב היא הכרח ראוי ויש בה הרבה צער וכאב הקשורים לתוצאות השימוש בחרב. ואזכיר כאן את אברהם, אבי האומה, שכמצביא (גנרל) מכניע בקרב את חמשת המלכים בסדום.
כבר שבעה שבועות שאנחנו נתונים במלחמה קשה וכואבת. אנחנו "חיים על חרבנו" וברכתו של יצחק לעשו מתקיימת בנו עכשיו. על אף המציאות (המקוללת הזו) המחייבת אותנו לאחוז בנשק ולדעת שיש בצידו הכרה בהגנה על חיינו וקיומנו, יש בה גם הרבה צער ודמעות. עוד לפני שניים – שלושה דורות אבותינו הקימו צבא. (ה'שומר', ה'פלמ"ח'  ההגנה – צה"ל). וכל כך התגאו בהקמתו, והיום הם גאים בנכדיהם הלובשים מדים. אך יש גם כאלה המדברים ומייחלים ליום שלא יהיה 'צורך' בצבא ויש גם כאלה שממש 'בורחים' מהארץ מסיבה זו. אמרתי שתורת ישראל אינה פציפיסטית, שיש מקרים שהיציאה לקרב הייתה והינה הכרח, שהיא ממש מצווה, ולא חסרות דוגמאות, ולכן, בוויכוחים על חוק הגיוס, קשה להבין איך קבוצות החרדים המדברים בשם התורה (!), מתחמקים בשיטתיות מלהתגייס לצבא ומיציאה לקרב כשצריך.  זה אחד השיבושים והעיוותים שעברה המסורת היהודית בימינו, שהמדינה אינה מצליחה לשנות.

השבוע שוב נזכרתי בוויכוח ישן: האם ישראל יכולה להתקיים בלי ירושלים, או, האם ירושלים יכולה להתקיים בלי ארץ ישראל. בעת לימודי באוניברסיטה זה היה אחד מהוויכוחים שאינם מסתיימים. דעתי הייתה ועדיין, שירושלים יכלה ויכולה להתקיים כיישות עצמאית ('עיר הקודש') בעבר, אך היום, כבירת ישראל מעמדה כיחידה בלעדית השתנה. עסקתי בסוגיה בלימודי והגעתי לרשימה (בשנים מעוגלות) המעידה על כך ומי שלט בה:
1500- 1000 לפנה"ס – שלטה בירושלים כנען.
1000 לפנה"ס –  שלטה בירושלים ישראל עם המלכים שאול, דוד ושלמה.
750 לפנה"ס – שלטו בה ישראל ויהודה לאחר הפילוג.
500 לפנה"ס – שלטו הפרסים.
250 לפנה"ס – שלטו ההלניסטים.
100 לפנה"ס –  שלטו החשמונאים.
200 לספירה –  שלטו הרומאים.
500 לספירה  –  שלטו הביזנטים.
900 לספירה  –  הערבים.
1250 –  הצלבנים.
1400 –  הממלוכים.
1750 –  העותומנים.
1917 –  הבריטים.
ומ-1948 – ישראל. לתמיד!

ומשהו משמח לסיום. השבוע (21.11) ציינו את יום השנה השישים וששה לנישואינו. אשרנו שהגענו לכך, שהגענו לאושר הזה לראות סביבנו משפחה גדולה של ארבעה דורות. אשרינו שזכינו בבחירת דרך החיים בקיבוץ אליו נולדנו ולהרגיש שהוא שלנו, שהלכנו בדרך שסללו הורינו (בפראזה), שהוא 'מפעל חיינו' (עוד פראזה). אבל הכי חשוב לציין שכל זה נעשה מתוך האהבה הגדולה שלנו שהביאה אותנו ליום הזה, בזמן הזה, לחגוג 66  שנות נישואין שאתם- אתם ההוכחה היומיומית לכך.

"שבועטוב"!

"כל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה"

18.11.23   ה' כסלו תשפ"ד

פרשת השבוע נקראת "חיי שרה" אך מדובר בה על 'מות שרה'. היא נקראת כך כי צדיקים במותם נקראים "חיים"! ועוד ביטוי מהפרשה: "ויבוא אברהם לספוד לשרה" למה כתוב 'ויבוא' ולא למשל 'וישב' וזו הסיבה לכך לדעת חז"ל: באותו זמן אברהם ושרה לא חיו ביחד, ואברהם התגורר במקום אחר בכנען. מיד אחרי עקדת יצחק הם התרחקו זה מזו, מתוך תקווה שעם הזמן ישקמו את היחסים שהתערערו. וכששמע על מותה – בא אברהם למקום מגוריה בחברון. הוא אמור היה לשבת שבעה ולחזור למקום מגוריו החדש אך למעשה היה עליו לחפש מקום קבורה לשרה. כיון שלא הכין מקום מראש כי שרה הייתה בסך הכל בת מאה עשרים ושבע. הוא בחר לקברה במערת המכפלה שהייתה בנחלת עפרון החיתי. אחרי משא ומתן מייגע עלה בידו לקנות את המערה ולהפוך אותה לאתר קבורה, שבהמשך הזמן שימשה את שלושת האבות.

בימי מלחמה כבדים אלו לעם, למדינה, נעיף מבט על האירועים הגדולים בהיסטוריה שלנו:
1731 לפנה"ס: ברית בין הבתרים. אלוהים מבטיח לאברהם את הארץ.
1523 לפנה"ס: עם ישראל יורד מצריימה.
1313 לפנה"ס: יציאת מצריים. מתן התורה בהר סיני.
957 לפנה"ס: בניית בית המקדש ע"י שלמה המלך.
924 לפנה"ס: פירוק הממלכה לישראל ויהודה.
586 לפנה"ס: חורבן בית ראשון.
538 לפנה"ס: הצהרת כורש  שאפשרה לכל העמים לחזור לקיים את פולחן הדת שלהם וליהודים ניתנה האפשרות לחזור מגלות בבל לארץ.
518 לפנה"ס: נס פורים- הצלה מגזירת ההשמדה.
516 לפנה"ס: בניית בית המקדש השני.
164 לפנה"ס: חנוכה- לזכר ניצחון החשמונאים במרד נגד היוונים.
70 לפנה"ס: חורבן בית המקדש השני.
135 לפנה"ס: סיכול מרד בר כוכבא.
1099: מסע הצלב הראשון.
1492: גירוש ספרד.
1648: גזירות ת"ח ות"ט, הטבח באוקראינה.
1840: עלילת דם בדמשק.
1894: משפט דרייפוס.
1896: הקונגרס היהודי הראשון מתכנס בהנהגת הרצל.
1917: הצהרת בלפור- הצהרה על הקמת בית לאומי בארץ ישראל.
1939 – 1945: השואה.
1948: הקמת מדינת ישראל ומלחמת השחרור.
1967: מלחמת ששת הימים.
1973: מלחמת יום כיפור.
1982: מלחמת לבנון הראשונה.
2006: מלחמת לבנון השנייה.
2023: מלחמת 'שמחת תורה'.
על רשימה קצרה/ארוכה זו נאמר:  רק שלא תהיה עוד מלחמה!

בשבוע שעבר הפתיעו אותי/נו חברי 'מועדון' קוראי "שבוע טוב" בהתכנסות לארוחת ערב אצל חרמונה בבית, לכבוד יום הולדתי. הפתעה שהביכה אותי מאוד. המילים שנאמרו, הסיפורים שסופרו ובייחוד הסרט שהכין מושקו. אין בימים אלה כפגישת חברים להסחה ממחשבות כואבות ומציאות כואבת, אני מודה לכולכם!!! ובמיוחד לחרמונה ויהודה.

הזמן לא עומד הוא רץ וכבר שוב יום הולדת לקרן, והפעם, יום הולדת עגול.  במדרש כתוב: מה צריך אדם הנכנס לשנתו הארבעים?
1.להרגיש- לפתוח את הלב והעיניים ולזהות מה את.ה רוצה להשיג
2.לדמיין- לחלום על מציאת פתרונות לבעיות בהן את.ה נתקלת.
3. לעשות- אחרי שגמלת בלבך, מה, איך, ומתי.
4. לשתף- לספר למקורביך.                                                                               
מאחלים לך את כל הטוב והיפה בהרבה אהבה, לך, לשיר, לגלי, רומי ושני, שמנת חלקך תהיה רק שמחה ואושר!

"שבועטוב"!

"כל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה"

11.11.23   כ"ז חשון תשפ"ד

השוואה קטנה בין התקופות בתולדות עם ישראל- תע"י. (בהקשר לפרשת השבוע "וירא") בימים ההם, סדום הייתה המקום הנורא  עלי אדמות. בימים האלה, עזה היא המקום הנורא עלי אדמות. בשני המקרים אז ועתה, יושבי הערים הביאו על עצמם את הפורענות בגלל מעשיהם הרעים ודרכם המרושעת. סדום, כידוע, נחרבה וכך קורה גם עם עזה. תשאלו בצדק ומה עם הצדיקים? החפים מפשע? איך זה קורה שגם הצדיקים וגם החוטאים מתים? גם בתורה אין לשאלה המוסרית הזו תשובה. נותרו שתי אפשרויות: שהצדיקים ימותו עם הרשעים או שהרשעים יינצלו בזכות הצדיקים. פרשן דתי מרגיע את עצמו, ואני מצטט, "גם כשאנו נאלצים להפציץ את עזה ללא רחם, אנו מחדדים את ליבת הזהות והקיום היהודיים שלנו. כדאי שנזכור את ההבדל בין תורתם (דתם) של אוהבי החיים ושוחרי השלום, להשקפתם של (דתם) תאבי הדם והמוות. בין אלוהיהם המצווה על "שהיד" ו"ג'יהאד" – לאלוהינו המצווה "אל תשלח ידך אל הנער". גם את הסוגייה המוסרית הזו נצטרך ללבן אחרי המלחמה.
28 שנים לרצח רבין (אני האחראי!), ולזכרו, כמה שורות משיר "הרעות":
"הרעות נשאנוך בלי מילים / אפורה עקשנית ושותקת /
מלילות האימה הגדולים/ את נותרת אדירה ודולקת"

מברכת שגית:
מיה שלי יקרה!
סופר וומן, זאת שאין דבר שהיא רוצה והיא לא משיגה, זאת שגם אם לא נדבר תקופה, בשניה שנדבר זה יחזור לאותו המקום בדיוק. מקום דואג, תומך, מחבק, מתעניין, מקום חם ואוהב. מקום מרגיע, מקום שאתה יודע שתמיד תמיד יהיה לך בו מקום. מסתכלת עליך מהצד ורואה איך כל דבר שאת נוגעת בו הופך מדמיון למציאות עד לפרט האחרון. והכל עם לב רחב ונתינה אינסופית. אוהבת אותך מאוד ומאחלת לך שתמשיכי לכבוש פסגות נוספות, להגשים חלומות גדולים והכי חשוב להיות בריאה ומאושרת. אוהבת אותך מאוד!          

וברכה מרוני מנחל עוז:
מיה, האישה שהיא הכל בשבילנו אמנם חוגגת 50 אבל לא נראית דקה יותר מ-40. 50 שנים חלפו, 50 שנים שבהן צברת אינספור חוויות, אבל הדבר הכי טוב – יש עוד המון חוויות חדשות בדרך. שתמיד תהיי בריאה, שמחה, מאושרת ומוקפת רק בא.נשים שעושים לך שמח וטוב בלב הענקי שלך! מאחלים לך שכל האור והאהבה שאת מפיצה לכל עבר יחזרו אלייך כפול ומכופל. את ומשפחתך האור שלנו בתקופה ההזויה הזו, ולעולם לא נוכל לכמת במילים את הערכה והתודה שלנו כלפיכם!  אוהבים מאוד, המאירוביצ'ים.

חוגגים כל כך הרבה ימי הולדת עד שמגיעים ליובל ויובל צריך לציין במיוחד, כי זהו מועד בלתי נשכח. ממנו מתחילות השנים היפות, הטובות של עשייה ויצירה. מה שקרה עם מיה בשנת היובל שלה הוא מהלך שהביא אותה לעשייה ציבורית משמעותית. לפני כמה חודשים עוד התווכחנו על הוצאת דרכון זר כן, לא ולמה ובו שמעתי הערות המנוגדות לרוח של היומיום העכשווי שלך, למעשיך, דאגותיך, להתנהלותך, לאכפתיות ולאחריות, אחריות לחברי וחברות נחל עוז, וגם הרבה מעבר לכך, זו כבר עשייה לאומית. מדבררת, מתראיינת ומצטלמת, כאילו נולדת לפרויקטים. אתמול אמר לי חבר: "כשמיה שלכם תתעייף ותפסיק, מה יהיה עם אנשי נחל עוז?" רציתי לברך אותך ויצאתי מספר ומהלל את מעשייך. ביום הולדת, ועוד ביובל, זהו יום, שבו אתה יכול להרעיף מחמאות, ברכות ואיחולים לבעל השמחה והוא תמיד יקבל זאת, לפעמים במבוכה, בחיוך אוהד או במעט מילים מלבד "תודה". נברכך באושר, בריאות ושמחה עם הדר! מור, אורי וניני ולהוסיף תודות על היותך משפחתית, דואגת, בחום ואהבה, שזה כלל לא מובן מאליו. מאתנו ומכולנו.

ורוצה לומר משהו לימים קשים אלו שאולי ישמעו שבלוניים כמו "הוראת יום", אבל כך אני חושב ומרגיש: אסור שהימים הקשים הללו יפגעו באמונה שלנו, בחזון הגדול של מדינת ישראל במחויבות שלנו לחיות בביטחון, לחוסן חברתי, למוסר, לצדק ולתקווה שיהיה טוב. שכך יהיה!

"שבוע טוב"!

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה"

4.11.23   כ' חשון תשפ"ד
ב"שבועטוב", התנתקתי מכל הסובב אותנו, והוא מוקדש רק לעצמי. השבוע חגגתי יום הולדת 90 ללא אירוע כלשהו, ממש כפי שרציתי. אין מתאים יותר בגילי מלהביט רחוק לאחור:  ב- 1933 נולדנו במשמר העמק 11 ילדים. נקראנו קב' "סנונית" היינו הילדים הבכורים להורינו מייסדי הקיבוץ. היינו ילדי החינוך המשותף הקלאסי, היינו כל היום יחד, שיחקנו, למדנו, אכלנו, עבדנו וגרנו יחד.   אהבנו את הלינה המשותפת, את המקלחת המשותפת את משק הילדים המשותף את החיים המשותפים. היינו ממש כאחים אמיתיים. קמנו יחד בבוקר היינו הולכים להורינו ל3-4 שעות, ושוב, חוזרים לבית הילדים לישון ביחד. השנים חלפו, סיימנו את לימודינו במוסד  שירתנו בצבא , חזרנו הבייתה וכל אחד ניתב את דרכו האישית. הקמת משפחה, ילדים, עבודה, תפקידים, 60 ימי מילואים בשנה, אך נשארנו כאחים.

אנחנו דור של מלחמות: במלחמת השחרור כילדים מפונים, וכלוחמים, במבצע קדש, (נדהמנו לראות את הנשק הסובייטי מופנה כלפינו) ב'ששת הימים' (האופוריה הבלתי נתפסת שתפשה גם אותנו), מלחמת ההתשה, (ההפגזות הבלתי פוסקות מדי יום כמה פעמים) מלחמת יום הכיפורים ( המחדל הגדול) ושלום הגליל הראשונה (המלחמה שהחלה בזריקת אורז אוהדת ודובדבנים והסתיימה בבריחה). אך החוויה המשותפת הגדולה והעמוקה, שהותירה בנו את חריציה יותר מכולן, ששרטה בנו את שריטותיה, הסערה שקטעה לנו את הילדות המאושרת, הייתה המערכה על משמר העמק במלחמת השחרור ובמיוחד ההפגזה שנחתה עלינו ב'בית הגדול' והרסה לנו את הקיבוץ. מדי שנה מגיל חמישים עד שמונים, היינו מקיימים מפגש קבוצתי. שבו, תמיד היינו מגיעים לדבר, לספר על ההפגזה ההיא, רק שעם הזמן,  כבר היו 24 גירסאות מה בדיוק קרה לנו, לקיבוץ שלנו ולמדינה שלנו בעקבות המערכה.
גיל 90 אינו סיבה לסיכומים מרגשים ול"מילות פרדה" זה סך הכל מספר השנים. אבל דבר אחד אני מוכרח לומר לכם: מגיל 17 הדמות המרכזית בחיי, שהיא אני ואני היא, ידעתם, היא רעיה! אשתי-רעייתי! שבזכותה הגעתי ליום הולדת מכובד שכזה.  אוהבת, תומכת, מעודדת, חברה הכי טובה שלי, שיחד הגשמנו חיים כפי שבחרנו, איך שרצינו. ואני, אוהב אותה כל יום יותר. ליד שותפת כזו אוכל גם להגיע ל100!
"שבוע טוב"!

והנה ברכה שקיבלתי מכם:

עמרם יקר שלנו,
מנהיג
אב השבט
איש עקרונות
רודף צדק ושיוויון
משפחתי
וקיבוצניק מדם ליבך

לאיש כמוך צריך לאחל שרק תהיה לנו בריא, חזק שמח ומאושר, כי הכל כבר יש לך: משפחה לתפארת, חיים מלאים במשמעות ועשייה מתמדת, זוגיות מושלמת, מסירות מכובדת לכדורגל והעברתה בקפידה לדורות הבאים במשפחה ו…מעורבות בלתי פוסקת בעניינים אקטואליים בכלל וקיבוציים בפרט.
שרק תמשיך להיות ככה!
אוהבים אותך ושמחים שאתה שלנו-
מכולנו 💛

כתבה וקראה מיה, בביקורכם ביום הולדתי.

נ.ב. השבוע ציינו גם את יובלה של מיה ואקדיש לו מקום ראוי בשבוע הבא.