חודש: אוקטובר 2015

31.10.15 י"ח חשון תשע"ו

ברכות חמות לסיון ליום הולדתה. סיפורון: לפני כשבועיים ביקרתי במרפאה וכדרכי, אני מציץ לראות אם סיון פנויה להחלפת כמה מילים. ישבנו ופטפטנו על "מה נשמע" ואז בקע קול מהחדר הסמוך של אחות שאינני מכיר, ששאלה את סיון: "תגידי, זה אבא שלך?" והוסיפה: "אתם מדברים כמו אבא ובת" סיון, כמובן, הסבירה לה את הקשר. השאלה מצאה חן בעיני. ולך, סיון, רק- טוב, נחת, אושר ואהבה.

אני יודע שיש פירושים שונים למה היא מורשת רבין ואם בכלל יש לו מורשת. אם הייתי צריך להגדיר במילה אחת את מורשת רבין הייתי אומר: אוסלו! ואם הייתי צריך לומר עוד מילה הייתי מוסיף: פשרה! המילה "אוסלו" מעידה על אדם המשנה את השקפת עולמו ודבק בה בנחישות ובהכרה ואפילו בניגוד לרגשותיו והשקפותיו בעברו. הוא בחר בדרך אחרת! חדשה! רבין שצמח בפלמ"ח על רעיונות "אחדות העבודה" על 'שלמות הארץ' עד 'תכנית אלון', מר בטחון, שאמר: "לשבור להם את העצמות" באינתיפדה הראשונה, או "נילחם באש"ף מלחמת חורמה", עשה תפנית, כשהבין שצריך לשנות את הגישה, למען העתיד והביטחון של המדינה. לכל זאת, אני קורא  במילה אחת: אוסלו! המילה השנייה "פשרה" היא התובנה שאם צריך לעשות משהו בכיוון אחר, צריך להגיע לאיזה סוג של פשרה כדי להגיע להסכמים עם הפלשתינאים להלכה ולמעשה.

מאחר וביבי העלה את דמותו של המופתי לכותרות, זו הזדמנות לספר עליו. הוא נולד ב – 1895 בירושלים למשפחה מיוחסת של בעלי קרקעות. אביו, גם הוא היה מופתי ודודיו עמדו בראש הועד הערבי העליון ונאבקו למנוע עליית יהודים לארץ. נבחר לכהן כמופתי של ירושלים ב- 1921 על ידי שלטון המנדט הבריטי. (המופתי הוא הפוסק האחראי, מזרם האיסלאם הסוני, לאזורים הקדושים לאיסלאם בירושלים) אך היחסים עם הבריטים התקלקלו כשאלה הטילו על המופתי את האחריות למאורעות 1929. זמן קצר אחרי עליית היטלר לשלטון, העביר לו המופתי מסר תמיכה וקיבל מימון מהנאצים בהקמת תנועת נוער שנקראה "הצופים הנאצים". על אף מעורבותו והתנהלותו נגדם במרד הערבי הגדול, נמנעו הבריטים לנקוט נגדו צעדים ורק ב- 1937 הדיחו אותו. הוא עבר לעיראק, שם השתתף במרד נגד הבריטים ומשם ברח לברלין. בברלין נפגש עם היטלר וצמרת ההנהגה הנאצית ושם קיבל הבטחה, שעם כיבוש המזרח התיכון מטרתה של גרמניה תהיה להשמיד את היהודים במרחב הערבי שבחסות הבריטים. תכניתו הגדולה הייתה להקים בעמק דותן, ליד שכם משרפות ענקיות דוגמת אושוויץ, שאליהן אמורים להישלח יהודי ארץ ישראל וכל יהודי המזרח התיכון (עיראק, מצריים, תימן, סוריה ולבנון) קיימות גם עדויות שהמופתי אל חוסייני התלווה לאייכמן כדי לצפות בתהליך ההשמדה באושוויץ.  לאחר המלחמה שב לארץ ישראל כדי להשתתף במלחמה נגד ישראל. הוא מת ב- 1974 בבירות. הוא מעולם לא זכה לכבוד רשמי כ'גיבור לאומי' של ערביי פלשתינה משתי סיבות: 1. יחסיו המעורערים עם ערפאת 2. הטענות על חלקו ב'נכבה' הפלשתינאית ב1948.
ועוד מילה היום חל יום הולדתי ה – 82 זו לא טעות של מספרים שצ"ל 28. זה גיל שעליו אמר מוטי קירשנבאום שאפשר כל בוקר שלא להתעורר, אבל אני כן מתכוון להתעורר מדי בוקר! תודה על ברכותיכם החמות. אני רוצה להודות לרעיה על הכל!, הכל!! בלעדיה כבר הייתי מזמן ב"אחוזה" המשפחתית ביער.     "שבוע טוב"!

מילה מהעורך בשם המשפחה:  יום הולדת שמח! מאחלים לך ולנו שתמשיך להרעיף עלינו מחוכמתך, הבנתך העמוקה בכל דבר, נסיונך, שמחת החיים המדבקת ואהבתך למשפחותינו ולרעייתך.  אוהבים אותך תמיד! מזל טוב מכולנו… תומי, רומי, לי, גלי, ניר, מאי, אורי, אן, מור, ספיר, שהם, ליאן, יהב , נואי, קרין וירון, סיון ולירן, ג'ני ותימור, מיה והדר, קרן ושיר.

נפתח בברכות: ברכה חמה לתום בן השנתיים ביום הולדתו וברכה חמה נישא לשיר ביום הולדתו ה – 39. איך שהזמן רץ.. ומה נאחל? לילות של שינה ערבה!

אני יודע שיש החושבים שזה לא נורא, שזה לא חשוב כמו שאתה חושב, אבל זה כן! לפעמים, את העניינים הכי מהותיים זורקים הצידה מסיבות נוחיות, אדישות וכד' וכשמתעוררים כבר מאוחר מדי. אני מתכוון לנושא הרוטציה שבעיני הוא נושא עקרוני, משמעותי ומהותי בחיי הקיבוץ. ב"דף" האחרון פורסם מטעם ועדה "ממנה" כוונה להאריך את כהונתו של רכז המשק בעוד 4 שנים, שבס"ה יכהן 10 שנים. (וכיהן כגזבר שנתיים לפני כן) והוא הסכים, כך כתוב, זה גם ביטוי לשביעות רצונו מעצמו כמובן. מה זה אומר? שחבר יישב במוסדות המרכזיים של הקיבוץ במשך 10-12 שנים רצופות. ככל שוויתקו יהיה גדול משל יתר שותפיו במוסדות, כך תגדל גם יכולתו "להעביר" את דעותיו אפילו לכפותן על חבריו ומשם על הקיבוץ, במישרין ובעקיפין. וכמה החלטות מקבלים בעלי תפקידים מרכזיים ביום בתוקף תפקידם? עשרות בודאי לפעמים יותר.
בעיני, עקרון הרוטציה במילוי תפקידים הוא שווה ערך בחיי קיבוץ, לערך העבודה (הקורס), החינוך, התרבות והבטחון. אל עמדתי העקרונית הזו, אצרף גם את העובדה, שהיום, אינך יכול (לא טכנית) לקום  בשיחה ולומר את דעותיך בנידון כי הכל מתקבל באופן אישי, ז.א. יש בוודאי ל"דובר" משהו אישי כנגד השם המוצע/ המוסכם. בעיני זו בעיה עקרונית שאני מדבר עליה כבר שנים, ככל שהקדנציות מתארכות. איפה הדמוקרטיה בהקשר, לאן נעלמה פתע 'השחיקה' שבמילוי תפקיד, והיכן הצורך בריענון המערכת בתחומים השונים : רעיונות, סבלנות וסובלנות, חידושים וכיו"ב. החשש שלי, שמספר האנשים המסכימים לדעותי הולך ופוחת ולא מחמת גיל אלא מתוך תפישה שהיום! קיבוץ זה עסק! וליתר, חשיבות פחותה. כדי להמחיש את דברי אלה, אדמה, שהמזכיר העומד לסיים חמש שנים יאריך את כהונתו בעוד חמש שנים. כך עקרון הופך להמלצה בלבד, בעצם, למה שזה לא יקרה? למי זה יפריע?
ובלי כמה מילים על פרשת השבוע איני יכול לסיים. הפרשה פרשת "נח", וידוע שנח איש צדיק תמים היה (צדיק– משום שרצה לעשות צדק עם כל ברואי עולם עם בני האדם ועם בעלי החי ותמים– משום שהאמין שכך העולם יהיה טוב יותר) ולכן נח עשה בתרי"ג (613) המצוות, רק את מה שהיה לו נוח. יש האומרים, שאלוהים ויתר ל"צדיק" על 606 מצוות והשאיר לו רק שבע, הנקראות "שבע מצוות בני נח" והן: לא לעבוד עבודה זרה, לא לקלל את אלוהים, לא לרצוח, לא לבצע גילוי עריות במשפחה, לא לגזול, לא לאכול איבר מן החי ולשפוט לפי החוק. עם הנחה כזו במילוי מצוות, כדאי להיות צדיק.
"שבוע טוב"

אני כל כך מאוכזב ממשחק הכדורגל ישראל – קפריסין, ובו אני פותח. מזמן לא ראיתי משחק שאין שום קשר בינו לבין כדורגל לו ציפיתי. למה שראיתי (ואתם יודעים שאני רואה הרבה כדורגל) יש רק כינוי אחד ביזיון! לפרשנים יש ביטוי: "לא הגענו למשחק" כמה שהביטוי קולע הפעם, הרגשתי בושה וד"ל.

השבוע התחלנו לקרוא את פרשות השבוע מההתחלה. שאלו את רש"י למה התורה נפתחת בפסוק: "בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ" ולא במשפט: "החודש הזה לכם ראש חודשים? השיב לשואלים: רצתה התורה ראשית לכול להציג בפנינו מי הוא בעל הבית של העולם, שלא יגיע יום שהגויים היושבים בארץ יגידו לבני ישראל מה באתם הנה? אנחנו יושבים כאן אלפי שנים, הסתלקו לארצות מהן באתם. או אז יפתחו היהודים את ספר התורה ויראו להם שחור על גבי לבן למי באמת שייכת הארץ  ויאמרו לגויים: "אלוהים ברא את הארץ, לא אתם, היא שלו, כשרצה נתן אותו לכם וכשהוא רוצה הוא נותן אותה לנו!" וקצת היסטוריה עכשווית משלנו: שבועות אחדים לפני הקמת המדינה פירסם הועד הערבי העליון כרוז ובו קבע שפלשתינה היא ארץ ערבית ואין ליהודים כל חלק בה. הייתה לו ראייה מרחיקת לכת לרש"י.  ועוד הערה קטנה לפרשה: העולם – אמרו חכמינו – נברא בדיבור. המשפט הראשון שאמר אלוהים היה: "ויהי אור"!, ואכן אור! אמר "ותדשא הארץ דשא" והארץ הצמיחה דשא. ראו היהודים  שכך, השתאו ואמרו זה לזה: "בכל מקום שאתה יכול לדבר במקום לעבוד – לך על זה!"

ביום רביעי, 14.10 היה יום פטירתו של גנייק. אבא, סבא, איש יקר ואהוב היה, ומשפחתי מאוד. כמעט כל משפחתו נספתה בשואה. גנייק היה "חלוץ" שבא  לכבוש את אדמת הארץ, להקים וליצור  קיבוץ, מתוך אידיאולוגיה ציונית- סוציאליסטית של הגשמה שקיבל ב"השומר הצעיר" בפולין. אלה לא היו  מלים, אלה היו החיים. גנייק היה איש עבודה, לא היה איש דיבורים (ר"ל) אבל היה איש שיחה נעים וחם עם חוש הומור מיוחד. תמיד, רק אחרי העבודה! כטרקטוריסט בפלחה, כמוסכניק, כמקים "ראם", וכאיש תחזוקה בתמה. גילה מסירות אין קץ לעבודה! תמיד בבגדי עבודה הכחולים שלו, לפחות 4 כיסים בחולצה, דייקן מאין כמוהו בכל מה שעשה. אני זוכר שתיאר לי בשנותיו האחרונות בתמה, בהומור מאפיין שלו: "אני לא מבין איך הצעירים היום עובדים, הם באים ב7.00 שותים קפה עד רבע לשמונה הולכים לאכול ארוחת בוקר עד 9.00 בעשר עושים הפסקת קפה ב 11.00 הולכים ל'שעת אהבה' משם לארוחת צהריים עד אחת, שוב כוס קפה ובשלוש מתחילים "לסגור" את ארון הכלים כי צריך להיות מוכנים לבוא הילדים לחדרי ההורים ועוד מתלוננים על היום הקשה והארוך שעבר עליהם.." אני זוכר היטב שהיה אחת הדמויות המרכזיות  במטה ב'מערכה על משמר העמק', כאחראי על הטיפול בנשק ובהשגתו. (אגף אפסנאות) לא היינו בבית כשתחמיש פצצת מרגמה 3 אינץ' התפוצץ בעת הרכבה. גנייק ולובקה נפגעו, גנייק נפגע קשה בעיניו ושהה תקופה ארוכה בבית חולים בחיפה. אחרי האסון של שי, עסק בעקשנות ובהקפדה על הקמת מגרש הטניס לזכרו, כדי ליצור פינה חיה, פעילה, שוקקת חיים. הקשר עם השייטת היה לו חשוב מאוד. מאז האסון, היה קשה לשמח אותו, אולי רק הולדת הנכדים היוותה נקודת אור מסוימת. אני זוכר איך קיבל באהבה את טיפולה המסור היומיומי של רעיה, כמה אהב, למשל, שהייתה גוזרת לו את צפורניו. גנייק נפטר ב – 14.10.92  אם הייתי צריך להגדירו במילה אחת, אין מילה מתאימה יותר מחלוץ- מגשים, הוא ידע למה לשאוף בחייו ויישם זאת.
כמה דברים שאמר, בקטע קצר שנמצאו בוידאו המקומי  שמאפיין את דמותו.
"שבוע טוב"!

10.10.15 כ"ז תשרי תשע"ו

ה- 10.10  היום בו שי הלך מאתנו, מלווה אותנו תמיד ולא יישכח לעולם.   הבכי המר עדיין מהדהד באזני, פתאום הבנו, שבכל מה שנעשה בעתידנו, לא תהיה שמחתנו שלמה ושצריך להמשיך לחיות עם שי בלב ולזכרו עם ילדינו ודרכם גם בדורות הבאים. חשבתי שהשנים תשננה משהו אבל זה לא כך. והנה, חלפו 40 שנים. זה המון זמן לכאוב המון זמן להתגעגע. מבט עיניו וחיוכו בתמונות גורמים לנו להחזיר מבט וחיוך. שי נשאר תמיד בן עשרים וארבע. צעיר כזה, שמח, חייכני, מנגן, שר,  חברי לכולם ולוחם. יהי זכרו אהוב!

במוצ"ש נסעתם רובכם ככולכם להופעה של בון ג'ובי. ניסיתי לברר מי האיש הזה ומהי יצירתו השמיימית (קראתי בעיתון), שסחפה אתכם. כמה מילים עליו, הוא נולד במרץ 1962 , מייסד וסולן הלהקה הנקראת בשמו. תקליטו הראשון יצא לאור ב1978, סיקרן אותי מהם התכנים בהם עוסקים שיריו ומצאתי, שכפי שמקובל היום, הוא אינו שר שירי "מולדת" או שירי "מלחמות" אלא עוסק בחומרים היפים (לפעמים כואבים) כמו: האהבה, לב שבור ותקווה, שאין חומרים מתאימים יותר ליצירת בלדות ושירים נוגעי לב. נהניתם מאוד ואפילו שלחתם לנו צילומים מהאירוע ושמחנו אתכם בהנאתכם. ואמשיך בשירה מסוג אחר, בשבוע שעבר כתבתי על 'נתנה תוקף', שהיא תפילה הקיימת רק  בבתי הכנסת האשכנזים. בבתי הכנסת הספרדים, מופיע במקומה "כתר מלכות" של אבן גבירול, יצירה פיוטית נשגבה המביאה לביטוי השתפכות נפש נעלה, של מאמין נלהב, שאלוהים עבורו הוא מקור החיים והנצח. יצירה זו, כמו 'נתנה תוקף' מכירה בעליונותו המוחלטת של אלוהים: "מי יביע נוראותיך/ מי ישוחח גדולותיך/ מי יגיד רוממותיך" אך אין בה את התבטלותו של האדם בפני אוהיו וזה אולי ההבדל. היצירה הגדולה הזו, בת 40 קטעים מתחילה כך: "בתפילה יסכן גבר/ כי בה ילמד יושר וזכות/ ספרתי בה פלאי אל חי/ בקצרה, אך לא באריכות/ שמתיה על ראש מעללי/ וקראתיה – "כתר מלכות". אני מניח שאם בון ג'ובי היה מבצע אותה, זו הייתה גם עבורכם יצירת מופת.

פעמיים בשנה מוזכר הגשם בתפילות בחגים, בפסח אנחנו אומרים: "לך לשלום גשם, בוא בשלום טל". בשמחת תורה – שמיני עצרת, אנחנו מתפללים לגשם שיבוא: "משיב הרוח ומוריד הגשם". ובשבת שלאחר חג הסוכות, אנו מתחילים לקרוא מחדש את "פרשות השבוע", שוב נתחיל מ'בראשית היה תוהו ובוהו' ונסיים במות משה שמקום קבורתו אינו ידוע. ב"חזק חזק ונתחזק!".

"שבוע טוב"!

מדי שנה אנו שומעים בראש השנה וביום כיפור את הפיוט "ונתנה תוקף", אולי הקדושה בתפילות ב'ימים הנוראים' שכתב ר' אמנון ממגנצא במאה ה- 12, שיש החולקים על כך וטוענים שנכתבה כבר במאה ה- 6 על ידי הפייטן יניי. אני זוכר איך שמעתי לפני כ- 20  שנה לראשונה הלחן של יאיר רוזנבלום והצטמררתי מעוצמתו עד כדי כך, שאפילו לא שמתי לב למשמעות המילולית של התפילה.  כבר במשפטי הפתיחה מהדהדים של סיפור התוקף והחומרה, המורא והאיום, החיל והרעדה האוחזים לא רק בבני תמותה אלא אף במלאכים. "בראש השנה ייכתב גזר דינם וביום כיפור ייחתם. האל מעביר תחת שבט ביקורתו את כל באי עולם וגוזר את דינם לחיים או למוות. הפיוט האימתני הזה מונה בפני הנידונים את האפשרויות  למיתות השונות: מי במים מי באש, מי בחנק ובטביעה ומי בשרפה, מי ברעש (רעידת אדמה) ומי במגפה (דבר , כנראה) מי בחיה (בטרף, או במשחקי הגלדיטורים). רק בסוף  הרשימה הנוראה אנחנו מוצאים אפשרויות "טובות" יותר כמו : מי ייעשר ומי יעני, מי יירום ומי יישפל, מי ישקוט ומי יתייסר. ואחר כך… "ושופר גדול ייתקע וקול דממה יישמע ומלאכים ייחפזון.." השופר מכריז על פתיחת הדיון בחומרת העונשים, שקט משתרר מסביב וקול דממה מתפשט במרחקים.  אנחנו מקשיבים ונסחפים לשירה הזו בראש השנה וביום הכיפורים, למנגינה שנכתבה למילות התפילה, לזכר 11 בני בית השיטה שנהרגו במלחמת יום הכיפורים. הביצוע הנפלא של חנוך אלבלק מסיח את דעתנו ממשמעות הטקסט ואיננו  נותנים את הדעת מה התפילה הקשה הזו באמת מבטאת: תלות מוחלטת באלוהים ותחושת אפסות האדם! כי מהו האדם? וכך נכתב: "משול כחרס נשבר/ כחציר יבש וכציץ נובל/ כצל עובר וכענן כלה/ כרוח נושבת וכאבק פורח וכחלום יעוף". ואם ברצונך לחיות… רק תשובה ותפילה וצדקה  מעבירין את רוע הגזרה. כאתאיסט, איני מוכן לקבל את קדושת האל הכל יכול, מול חוסר האונים ואפסות בני האדם, באשר הם. וזה מה שמקומם אותי מחדש כל פעם בשומעי את השירה הזו וכל החושב שזה ההספד המכונן למלחמת יום כיפור כדאי שיקרא בעיון את המילים ולא רק יישבה בעצמת המנגינה.

אני מציין ב"שבוע טוב" זה, ארבע שנים לקיומו. ניסיתי להביא בפניכם את עולמנו, השקפותינו, פרשנויותינו על הכל, על עניינים שהעסיקו אותנו ואתכם בקיבוץ ומחוצה לו, על בעיות שעלו במשך השנים הללו. כמה קטעי שירה שאהבנו וכמובן, גם התייחסות לפרשות השבוע. אתם ה"קהל" הקטן השותף למחשבות, להגיגים ולדברים הקטנים השוטפים, שלפעמים מטרידים, ומעל לכל –  לנו, גם מרום גילנו, יש מה לומר. העובדה ששלושה דורות מקשיבים יחד לדברים, יוצרים לדעתי מסורת משפחתית, איכותית וודאי ייחודית. זמן שיש לי שותפים ליצירה. רעיתי, בעריכתה הנבונה ובהתייחסותה הרגישה לשפה, למציאת המילה הנכונה וארגון התוכן והמבנה של הטקסט ותימור בעיצוב הבלוג הנשלח אליכם. אשרי. נכון, שאני לא יודע בדיוק איך אתם וקומץ קוראי "מקבלים" את הכתוב, מה נשאר חרוט בזיכרון ומה כחלום יעוף, אך אני, מתייחס לכך בבחינת "שלח לחמך על פני המים, כי ברבות ימים תמצאנו". ארבע שנים הן 208 שבועות. בהן כתבתי  192 פעמים. ז.א. שרק ארבע פעמים בשנה בהן ביליתי בנסיעות לחו"ל, או שלא נפגשנו בסעודות הערב המשפחתיות. (אתם רואים כמה שאני לא מצליח לחלק לעצמי קומפלימנטים שאני ראוי להם). על אף הרהורים ומחשבות שחלפו במוחי לחדול מלכתוב,  החלטתי להמשיך, ומקווה שזה יהיה גם לרוחכם.

ולסיום, ברכות ותודה למיה (ושגית), הדר (וגל) על חגיגת סוכות היפהפיה  ראשית בתוכן (מקומי, לאומי, מסורתי) וכן בביצוע מוצלח וברצף שנשמר.    אבל בשבילי, מזה 50 שנה חג סוכות היא התמונה:

"שבוע טוב"