חודש: אפריל 2018

28.4.18  י"ג אייר תשע"ח

יום העצמאות ה- 70, שנחגג השנה במקום חדש, היה לרוחי ולהנאתי על אף עצמת ההגברה (שתמיד קשה לי) ואני רוצה לשבח את כל אלה שהגישו לנו מאכל טעים, ערב לחיך ולעין. לא היה דבר שפגם בטקס היפה, הכל- כך שלנו, שהתגבש במשך שנים.  סוניה פרס הייתה אומרת: "חובתי להגיד, זכותכם לא לקבל…" וכך אנהג גם אני. מה שחסר לי בטקס, הוא, שדור מקימי המדינה לא בא לביטוי בחגיגה. הרי מישהו בנה את המדינה לה חוגגים היום 70 שנה וזה למעשה חגם של אלה שהקימו אותה, לפחות כמו של אלה שנולדו אליה. כאפשרות  מעשית למשל חשבתי על טקס הנפת הדגל בזמן שירת ה"תקווה" ע"י מי מהם (רותי אורן, הגר ארנון, איתן, מיכה) שהיה ממחיש סמלית את השתתפות דור התהוותה של המדינה גם בחגנו שלנו הקטן. ואת ההערה הזו אפשר וחשוב לתקן בשנים הבאות.

לפני שאנחנו נכנסים להמתנה בת שנה לסיפורי תקומת מדינת ישראל עוד סיפור קטן על הסליק שבמכבסה שחלקכם התוודע אליו במשחק הניווט בחגיגות אצלנו.  המילה 'סליק' באה מלסלק, להטמין. מ- 1927 ראשית הקיבוץ במקום, היה הכרח  בהחזקת נשק ב"נקודה" כדי להגן על עצמנו. הסליקים הראשונים, סיפר משולם,  היו מפוזרים בצריפים הראשונים בין שני קירות העץ בהם הוסתרו רובים וכדורים. דיירי הצריפים לא ידעו מכך דבר והטיפול בנשק נעשה כשנעדרו מהחדרים בעיקר בשעות שיחות הקיבוץ. כשנבנה בית הילדים הראשון מבטון מזויין, במטבח הקטן שבו, נבנה 'סליק' ל- 6-7 רובים. סליקים נוספים הוטמנו באדמה בחביות סגורות.  ב-1936, במאורעות, הגיע לקיבוץ נשק רב מפולין והתעוררה בעיה היכן להחזיק אותו ואז הוחלט לבנות חדר תת קרקעי בתפר שבין מקלחת החברות והמכבסה. מקום בטוח נקי ונגיש. להעלמתו שימשה האמבטיה לרחצת החברות, שמאוד השתוממו על העלייה הפתאומית ברמת החיים. האמבטיה, שניצבה על מסילה וניתנת להזזה, הייתה הכיסוי לפתח הירידה ל'סליק' שהיה חדר בגודל של 3X4 מטר שהותקן בו גם איוורור. במקום הזה כבר אפשר היה לעבוד כל שעות היום והלילה. הנשק שהוצפן בו היה הרובים והמקלעים שהגיעו מפולין , עוד כמה רובים תורכים, רובה קנדי וכדורים. רק שלושה חברים ידעו על קיומו: לובקה, משולם וגנייק שהוא זה  שתחזק את הנשק. מאוחר יותר הכניסו גם את רות יבין בסוד הסליק.
לצערי, רק 80 חברים וילדים הגיעו אליו ביום העצמאות האחרון, אך מי שהגיע ראה מקום מיוחד מאוד בתולדות הקיבוץ שנשמר.
הצעתי לדפני, שנשחזר את הסליק כאתר 'עדות', לנו, לבנינו ובני בנינו  (כמו שאומר השיר) והיא השיבה שהרעיון כבר הועלה, אבל מחכים לדיונים על 'מרכז הקיבוץ' כי יש הרוצים ל'הוריד' את המבנה הזה שנבנה לפני כמעט 90 שנים. בהמשך נחפרו עוד סליקים בחצר הקיבוץ ועם קום המדינה הועבר הנשק ל-6 מערות שנמצאו מתאימות ביער וזה כבר סיפור אחר שיתכן שאספר פעם.    מכל מקום, הסליק במכבסה הוא שריד אחרון וייחודי לתקופה מיוחדת בעברנו הקיבוצי ועלינו החובה לשמרו לדורות הבאים.

לא הופתענו כשלירן הביא להראות לנו את המגן/גביע שקיבל על הישגיו בטריאטלון , הפעם מקום שלישי, לבני גילו  ב"מירוץ" ירושלים  ב- 2018. אנחנו מאוד גאים בהשקעתך, במאמציך האדירים, הנדרשים לעוסק בסוג ספורט זה. על אות הספורט מימי ילדותנו היה חרוט: "חזק ונתחזק" ואנחנו נוסיף: "עלה והצלח"!

"שבוע טוב"!

21.4.18   ו' אייר תשע"ח

תוגת יום הזיכרון מאחורינו, עצרת הזיכרון בהר הגעש תמיד מרגשת וכמוה גם אירוע ההתייחדות של המשפחות השכולות המתכנסות  בבית הקברות. והנה מה שניר (בת 9) כתבה לרעיה אחר הביקור המשפחתי בשייטת, תחת הכותרת "שי שוהם" שרצתה לקרוא ליד קברו של שי.

"אותך לא הכרתי, ואתה לא אותי. ולא הבנתי למה להתגייס לשייטת.
כשהייתי בטקס הבנתי שלסבתא נורא קשה.
אם הייתי יכולה – הייתי עוזרת לה אבל אני לא יודעת איך.
ואיך היא שומרת את הדמעות.
שי, תסתכל עליה, תעזור לה, קשה לה.
ראיתי איך סבא מחבק אותה. לסבים יש תמונה של שי מחייך.
כן, זה קשה למות לפני שהקמת משפחה, למות שבוע לפני החתונה.
אבא שלי היה בן שנתיים וזה אומר שגם ההורים שלי לא הכירו.
אני גם בקושי יודעת עליך
ואתה בכלל לא יודע עלי.                                                               
סבתא, מקווה שזה יעודד אותך.                                       
אוהבת הכי בעולם"
ניר

בשבילנו יום העצמאות הוא חג-חג, תמיד מביא להתרוממות נפש, תמיד מציין את ההיסטוריה של המדינה מראשית התהוותה, שאנחנו מרגישים את עצמנו שותפים לה למרות שהיינו ילדים. יום מיוחד! הנאומים החגיגיים ננאמו, השירים הושרו, הדגלים התנופפו, הטקסים חלפו , והשמחה –  אמיתית!.
לכבוד היום הגדול הזה בחרתי לספר על משהו סימלי, קטן.
כל אדם שנולד אחרי 'מלחמת העצמאות' שמע באין ספור הזדמנויות, בימי זיכרון ובימי חג את השיר "מגש הכסף" שכתב נתן אלתרמן.  ואין מועד מתאים יותר לספר על הולדתו של השיר "מגש הכסף" מאשר יום העצמאות. וכך היה: בכ"ט בנובמבר 1947 נפל הדבר, עצרת האו"ם אישרה ברב גדול את תכנית החלוקה של פלשתינה. השמחה הציפה את הישוב היהודי ובמסיבת חברים ספונטנית בקפה "כסית", חרג בעל בית הקפה, חצקל, ממנהגו וחילק לאורחים שבאו שמפניה על חשבון הבית. בין קולות השירה הסוערת ואדי האלכוהול, מבלי דעת, החל לקרום עור וגידים תינוק פואטי חדש, שבא לעולם כעבור שלושה שבועות וזיכתה את אביו בתהילת עולם, בשירו "מגש הכסף"!
באותו ליל שמפניה בקפה "כסית" נקרתה לאלתרמן הזדמנות אינטימית להבין את מימדי הדרמה והטרגדיה הצפויות, כאשר האזין לשיחה בין יצחק שדה מייסד הפלמ"ח, ליוסף אבידר, מבכירי ההגנה באותה עת, שלחש לשדה כי הקמת המדינה תגבה מהיישוב עשרת אלפים קורבנות. (ימימה טשרנוביץ' אשתו, 'דודתה' של רעיה , שהייתה נוכחת במקום, לימים, אישרה את הדברים). אלתרמן שמע ונחרד מדאגה. כעבור שבועיים כתב ופירסם את השיר "מגש הכסף" שיר שהייתה בו גם מעין נבואה על העתיד להתרחש. שם השיר לקוח מדברי חיים וייצמן שבהרצאה בארה"ב אמר: "אין מדינה ניתנת לעם על מגש של כסף". כך נכתבה פואמת השכול והתקומה האולטימטיבית בתולדות המדינה, שנכתבה חצי שנה לפני קום המדינה. שיר שהיה כעין המנון.

ומהשיר הלאומי הגדול הזה , במעבר חד, לשמחות שלנו. מזל טוב וברכות לליאן ליום הולדתה. אנחנו מלווים את ליאן צמוד-צמוד בהמון אהבה ודאגה, והיום במיוחד, כי בשנה זו תשתחררי מהצבא! כך שלדאגה נוספה תקווה אדירה כי השנה החיים הממשיים יתחילו – לכי על זה! בביטחון עצמי, בנחישות, בשמירת ה"אני" המיוחד שלך, בפתיחות, באהבה ותמיד בשמחה!. אל תשכחי אף פעם את הדיברה 'כבד את אביך ואמך' שהיא בסיס האנושיות. כבר אינך גוזל, אבל עופי לך, ותוכלי לכל נשר שבשמיים ובארץ.
ואנחנו נמשיך ללוותך!!
ולשנוקי המתוק והמקסים ביום הולדתך השני: אני לא יודע לאן תפנה בחיים שלפניך: מהנדס/מתאגרף/פילוסוף/רפתן? אבל במה שאני בטוח זה שתהיה אוהד של "מכבי נתניה" ו"מנצ'סטר יונייטד"! ברכות חמות לך להוריך ולאחיך. צמח וגדל ילד אהוב והיה שמח!
"שבוע טוב"!

14.4.18   כ"ט ניסן תשע"ח

לספיר ובני שכבתו עם ירידת המסך, ברכות! כבר שנים, שאנחנו צופים בהצגות סיום י"ב.  בדרך כלל אני  "סובל" בשקט והשנה פשוט נהניתי. אמנם לא שמעתי למה בחרתם דווקא בהצגה הזו, (אני הייתי ממליץ על מחזה ישראלי) אבל כנראה שההזדהות עם מי- טו של היום, בדפוס מלפני 2600  שנה גבר על שיקולי בחירה אחרים. אהבתי את הויכוחים ברחבי הקיבוץ על ההצגה הזאת, מעין הפוגה  של רגע מהבעיות השוטפות.
ואצל ספיר .. התגלו בו גם ניצוצות של שחקן וגם של מפיק בתיאטרון. אתה אחד ומיוחד!

בשבוע של ה-4.4 חשתי אכזבה. בשני האירועים בהם נטלתי חלק. בערב ציון 70 שנה לאירועי "המערכה על משמר העמק" ליד עמדה 5, ובמשחק הניווט בין העמדות. תכניות מיועדות להורים וילדיהם. ל"הפתעתי", חברי הקיבוץ לא באו בהמוניהם. זה אחד הכישלונות הגדולים שלנו בחינוך בנינו! חשבתי לתומי שבני המקום ובני זוגם המצטרפים שאנחנו קוראים עליהם כמעט מדי שבוע ב"דף" בהמלצה לקבלם לחברות, כמה הם אוהבים את הקיבוץ/רוצים לתרום/להשתתף בחיי המקום, עברנו לא כל כך מעניין אותם. אבל, שח לי חבר בהומור, ה"מערכה" שלהם במשמר העמק, היא על הארכת חופשת לידה, והוסיף: "אתה לא באת לשיחה, אז מה אתה רוצה, שהם יבואו לאירועים שחשובים לך? והוסיף בשקט "תבין, בשבילם, הקרבות שהיו כאן לפני 70 שנה (1948) זה כמו מלחמות נפוליאון (1799) בשבילך". שתקתי.

סיור משפחתי בגטו ורשה- 2017

כדי שלא לחזור על טעויותינו החינוכיות המקומיות, שיהפכו לימים של "בכי ממושך", ניזכור, שהשבוע ציינו את "יום השואה והגבורה".  בתחילת 1951- תשי"א, קבעה הכנסת את יום הכ"ז בניסן כיום "הזיכרון השנתי לשואה ולגבורה" לששת מיליוני קורבנות השואה, מורדי הגיטאות והפרטיזנים היהודים, שנרצחו במלחמת העולם השנייה. המועד נקבע ליום זה, כי בתאריך זה, ב- תש"ג, 1943, דוכא סופית מרד גטו ורשה. ובקצרה , ההתקוממויות של קבוצות יהודיות כנגד הגרמנים בגיטאות, כנגד פעולות ההשמדה במלחמת העולם השנייה, הגיעו לשיאן בגטו וורשה. עוד ב- 1942 הוקם בגטו, ארגון של חלוצים ציוניים מכל תנועות הנוער  ובראשם מרדכי אניילביץ', שנקרא אל"י  – ארגון יהודי לוחם. לימים נודע  שהיה גם ארגון מקביל של התנועה הרביזיוניסטית שנלחם בנפרד בגטו. ארגון התנועות החלוציות החליט להגן על היהודים בכח הנשק. כשבינואר 1943 פתחו הנאצים בפעולות גירוש מחודשות כדי לחסל את 60.000 יהודי הגטו שנותרו  מחצי מיליון שהיו בו ב- 1941. יחידת מורדים יהודים, תקפה את החיילים הנאצים, גרמה לפיזור שיירת המגורשים ולהרוגים ראשונים מבין החיילים הנאצים. בערב פסח תש"ג, ה-19.4.43 פשטו אלף חיילים נאצים על הגטו לביצוע גירוש סופי. פרץ קרב עז ביניהם לבין לוחמי הגטו שהדפו את הגל הראשון, הרגו בהם ואף הציתו שני טנקים. אולם הגרמנים שבו עם כח אדם רב ונשק משוכלל, כבשו בית אחר בית ואחרי 23 ימים של לחימה הצליחו לחסל סופית את הגטו והעלוהו באש. זה קרה בכ"ז בניסן וזה היום שנקבע ל"יום הזיכרון לשואה ולגבורה"!.
אבא היה אומר: "מי שלא זוכר את עברו, ההווה שלו דל ועתידו מעורפל"!

"שבוע טוב"!

7.4.18   כ"ב ניסן תשע"ח

אני משתייך לדור המלחמות של המדינה הצעירה. בשש מהן השתתפתי: ב"מלחמת השחרור" כילד, וכבוגר, ב"מבצע קדש", "במלחמת ששת הימים" "במלחמת ההתשה", "במלחמת יום כיפור" ו"במלחמת לבנון הראשונה" ואז, בגיל 54 שוחררתי לא מרצוני.  חווית ה'מערכה' כאן, הייתה המשפיעה ביותר ומלווה אותנו כל חיינו שאינם קצרים כבר. ההרגשה לשכב על הרצפה מכוסה במזרון ולהרגיש חוסר אונים מוחלט מלווה אותנו ואנחנו מדברים עליה כל אימת שאנחנו נפגשים. לכן מצאתי למתאים לשלוח לכם את הסיפור האישי שלי. אני יכול להבין מה קורה בלבם ובמוחם של הילדים, תחת הפגזה – הפצצה, בכל מקום בעולם כולל בסוריה או בעזה ולהבדיל אלף אלפי הבדלות, את תושבי עוקף עזה או הגליל המערבי. כי אני לא שוכח. אני חושב שבסופו של דבר גדלנו  ובגרנו נורמלים, הקמנו משפחות, רובנו בנינו את ביתנו כאן במשמר העמק ואנחנו זוכרים ומרגישים את הקיבוץ חזק מאוד, את הקיבוץ הקטן והקיבוץ הגדל, ואיכפת לנו מאוד על  כיוון ההתפתחות של הקיבוץ. גם 'שבוע טוב' הזה מוקדש לימי המערכה  לפני 70 שנה.

לפניכם, זיכרונות מאותם ימים, שאינם שלי, אבל מלאי אהבה והערכה למקום.
משה שמיר היה חבר קיבוץ מ-1941 ועד 1947 ואז עזב. הוא לא היה כאן בעת המערכה, את מחשבותיו והרגשותיו כתב ופרסם ב"על המשמר" לאחריה.     וכך כתב: "משמר העמק מהי?  גני התפוחים שמתחת לכביש? רפת הגידול שלעבר רובייה? המוסד, הבניין הזה הגאה, החולש על סביבותיו בקוויו הישרים, בשטחיו המבהיקים? הילדים במגרש הספורט? הדשא, האזדרכת הפורחת (כבר היא פורחת)?  החברים?, הנוער?, היער המשחיר, המוריק, המווריד, המזהיב – שטחי מרעה הבעל בדרך להר הגעש, או שדות הדגן למטה- על גדות הקישון. מהי משמר העמק? אלה שהשיבו אש באותם הלילות ובאותם הימים: אלה שהשיבו אש בפנים אפורים ובמבט מאומץ, אלה ששכלו אשה ותינוקת ואב זקן וחבר. אלה שדאגו לחלוב את הפרות גם תחת הפגזים מן התוצרת הבריטית, אלה שיצאו למשלטים, אלה שהדפו, אלה שליבם לב –שלום ורעות וידם לוחמת ללא רתע. אלה.
ומה אומר עבדאללה מאבו שושא? האם הוא רוצה במלחמה הזאת? ואם אינו רוצה – האם זה אכפת שם למישהו?  הרי לאמיתו של דבר צריכה הייתה לבא פלישה לארץ הזאת, ועד למשמר העמק צריכים היו הפולשים לבוא.
לבוא, לשבת בדרך שהם יושבים בשפיפה. להסתכל וללמוד כיצד הופכים את הסלעים הללו לטונות של "מוסקט המבורגי", "סנטה רוזה" ו"ביוטי", כיצד מגדלים נוער בריא נפלא, כיצד נותנות הפרות חלב, כיצד הופכים אותו לחמאה. תחת זאת ציידו אותם בתותחי האימפורט הבריטי ושלחו אותם להטיל פגזים בתינוקות. האם הם יודעים מה הם רוצים להרוס?
האם יודעים הם מהו המוסד החינוכי של משמר העמק, למשל?
האם שיערו בכלל בנפשם, כי הפעם משמש מטרה לפגזיהם בית, שבו גדלים שתילים צעירים של המין האנושי באורח חופשי, רענן ובריא, כזה – שאולי עוד לא היה דוגמתו מיום ששתילים נשתלו על פני כוכב הלכת שלנו?
מגיני משמר העמק יצאו להתקפת נגד. כמה מכפרי הערבים בסביבה ששימשו משלטים לתוקפי הנקודה – נכבשו. הר הגעש, אבו שושא רובייה פוקה. לאבו שושא, לטחנת הקמח היינו מובילים לפעמים חיטה לטחינה. הר הגעש בלילות ירח, לאחר הריקודים, השירה, התה הפושר בחדר האוכל – הייתה בוקעת הקריאה – ודרך החורשה היינו עולים שמה להסתכל על ים-העמק באורותיו בחצי הליל. רובייה התחתית והעילית, כופרין, מנסי – כל השכנים הללו, על מריבות המרעה הקטנות, ההזמנות ההדדיות לחינגאות –של-חתונה, הביקורים פה ושם בשבת וביום טוב. גם עזרה במים, במכונות, בהחזרת גנבה. פעם חזר ה"ברוקווי" הישן שלנו מן השדה עם חציר. פתאום החל מעלה עשן, ובטרם ידע הנהג מה נעשה בו, – כבר פרצו הלהבות. המשק נזעק, באו טרקטורים. מסביב קמה מצהבת נוחה להתלקח.   השכנים הערבים מיהרו לעזרה – וכמה מהם היו ממש מן הטובים שבמצילים. בזריזות, בחירוף נפש, במסירות, חבטו את האש, הטילו שקים רטובים ועפר. האש כובתה. נעים היה ללחוץ את ידיהם בהבעת תודה. הם חייכו עמנו ומבעד לפיח הבהיקו העינים, רק העיניים. הם השכנים יודעים שאת משמר העמק אין לנצח. היכרות של למעלה  מ- 20 שנה הספיקה לכך – אבל הנה עלתה האש – היימצא ביניהם מי שיעזור לנו לכבותה – למען השלום, למען השדות, שדות הדורה ושדות החיטה, למען הכפרים, למענם, למען העדרים והמרעה, למען ערבי הקיץ, למען העננים באופק, למען יופיה של המוחרקה, למען שבת בהירה בחורף, למען משמר העמק".
כעבור 40  שנה פגשתי אותו ביריד הספר במוסקבה ובשיחותנו הרבות רובן העלאת זיכרונותיו ממשמר העמק אמר לי: "אם יש משהו שאני מצטער עליו בחיי הוא שעזבתי את הקיבוץ".

"שבוע טוב"!

המערכה על משמר העמק    4.4.18  י"ט ניסן תשע"ח

וסוף הסיפור:  "פתאום נקטעה הילדות"

"…כשהגענו למקום המשוריינים כבר עמדו בטור ארוך כשנהגיהם הבריטים מסתובבים ביניהם. על הרחבה התגודדו משפחות משפחות עומדות חבוקות, מתחבקות ובוכות לקראת הפרדה. פגשתי את אימא עם אחי הקטן. אחי רץ אלי, טיפס והתיישב על כתפי. הורדתי אותו, ליטפתי את ראשו וניגשתי לאימא. חיבקתי אותה. בעיניה עמדו דמעות שלא נתנה להן לפרוץ, כי היא, הרי, צריכה להיות חזקה ליד שני בניה. חיבקתי אותה חזק ואפילו הסכמתי לה לתת לי נשיקה, למרות שהיו אנשים רבים סביבנו. לא החלפנו בינינו מילה. כמה רגעים לפני צאת המשוריינים הגיע גם אבא. על ירכו היה תלוי אקדח ענק ובידו החזיק ספר. אבא לא חיבק, אבא לחץ את ידי בחוזקה ואמר: "חזק ואמץ בני". הושיט לי את הספר "מפרש בודד מלבין באופק" של קטייב, "תכניס אותו לתרמילך" לחש, נישק בחום את אחי ונפרד בחיבוק מאימא. לאחר מכן פנה ומבלי להסב ראשו חזר לעמדה עליה פיקד.

באוויר ריחפו אין ספור סימני שאלה על ה"בית" בו השקיעו כל כך הרבה שנים של בנייה והוא נחרב לנו מול העיניים. לא יכולנו להבין למה אנחנו נשלחים מהבית רק בגלל שאנחנו בני שלוש עשרה, ארבע עשרה ואחרי שעבדנו כל כך קשה בביצורים. למה? כל כך הרבה למה. שאלנו את עצמינו אם יהיה לנו בכלל לאן לחזור, מה יהיה עם אבא שלי והחברים שעמדותיהם מופגזות כל היום ומה יהיה עם הרפת, הדיר, והלול, והבית הגדול שלנו במוסד? האם הכל יירד לטמיון? הראש התפוצץ מדאגות, פחדים וגעגועים למה שכבר לא יהיה. ככה עמדנו בשקט רועם אשכולות-אשכולות של משפחות הממתינות לרגע הפרדה.

לפנות ערב יצאה שיירת המשוריינים הארוכה דרך השדות לקיבוצי העמק –  שריד, מזרע ומרחביה. כשהגענו למזרע קיבלו את פנינו הילדים המפונים באוכל ומשקה והובילו אותנו למקלחת הציבורית להתרחץ. אני חושב שהיה זה עודד או עדי, שכפכפו נפל על הרצפה ומרעש נפילתו כולנו השתטחנו עירומים על הרצפה. אחרי רגע של דממה פרצנו בצחוק, צחוק של התפרקות, צחוק משחרר, צחוק שבא מבפנים. הרגשתי איך המתח עוזב את גופי. חזרנו  שוב להיות ילדים בני 13-14. עשרה ימים עמדנו ליד הגדר והשקפנו על בתינו מרחוק.  ראינו את תימרות העשן העולה מן ההרים ולפעמים גם את פטריות העשן מן ההפגזות.  מחשבות רבות חשבתי באותם ימים על הבית שלי, על המשפחה המפוזרת, על הבדידות של כל אחד מאתנו, למרות שהיינו כל הזמן יחד.

כעבור  שלושה שבועות באנו הביתה לביקור ראשון. אני זוכר שאמרתי לעודד ומנחם: "בואו נלך לבית הגדול". נכנסנו לבית. הכול עוד היה הרוס בפנים. את הבית צבעו מבחוץ בצבעי הסוואה, חום, ירוק, צהוב. עלינו לקומה העליונה וראינו את השמיים דרך התקרה. הבטתי על עודד וראיתי שהוא בוכה וגם אני בפעם הראשונה בכיתי, בכי של ילד ששברו לו צעצוע, או שאבד לו משהו יקר. היום אני יודע שבכינו על הילדות שנקטעה לנו בבת אחת ומנחם שהיה מבוגר מאתנו כמעט בשנה אמר: "במלחמה שאני הייתי בה, ההרס היה הרבה יותר גדול, אז אל תבכו וניגב בשרוולו את עיניו.