חודש: יוני 2020

 "זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

27.6.20   ה' תמוז תש"פ

אחרי שחדלו לרחם עלינו, "ילדי השמש", על סבלנו הרב בלינה המשותפת, אחרי שהתברר שרובנו מאושרים ושמחים, ויצאנו בריאים בגופינו ובנפשנו, החלו, לאחרונה, לטפל בסבל האימהות שמסרו את ילדיהן ל"משטר" הקיבוצי. לא הייתי מגיב, אלמלא העובדה המרגיזה שה'חוקרים' ו'החוקרות' מתעלמים לחלוטין ממציאות החיים הסביבתיים של אותם זמנים, הדור 'המותקף' בכל אלה, הוא דור שפעל באילוצים קשים, שעשה וויתורים אישיים ענקיים כדי להגשים את רעיונותיו וחזונו ולא רק בתחום החינוך. כאחד הילדים שגדל בדרך החינוכית ה'נלוזה' וכהורה, שגידל בה את חמשת ילדיו, ברצוני להבהיר: אין בכלל ספק שהשיטה החינוכית הקרוייה: "החינוך המשותף", נהגתה והונהגה  כתוצאה ממצוקה גדולה שתחילתה דווקא בבעיות הביטחון. היה צורך למצוא מקום שמבטיח את שלומם של הילדים מיריות והתקפות הערבים כמעט מדי לילה, שום אוהל או צריף בהם גרו הוריהם לא יכול היה לתת מענה לכך, ובמצוקה הכלכלית הקשה הוחלט לתת עדיפות לבניית מבנים לילדים, שכונו 'בית ילדים' בהם יגדלו יתחנכו וילמדו בבטחה ויתנו שקט נפשי להוריהם.. במציאות זו של אין ברירה בגלל קשיים כלכליים  החליטו גם שהכל יהיה משותף לכולם: המקלחת, חדר האוכל, הקומונה, בה הבגדים הם של כולם, ומכאן שמה, הרכוש ופתרון בדיור ובשיכון –  "הפרימוס". היה זה דור, שכל הגיגיו ומעשיו היו רוויים באידיאולוגיה ציונית- סוציאליסטית, שלמענה עזבו את בית הוריהם המסודר, עלו לארץ, עבדו את אדמתה והקימו את הקיבוץ. במציאות הקיימת בארץ ישראל, הם חיפשו ונתנו מענה למצוקות המשפחות המעטות ולילדיהן הקטנים ויצרו את שיטת החינוך שכונתה 'החינוך המשותף'. כך נוצרה "הקבוצה" (וזכינו ל-12 אחים ואחיות אמת), "חברת הילדים", "שיטת הנושאים" בלימודים ועוד.

בתי הילדים, בהם רוכזו ילדי הדור השני היו בנויים לתפארה לעומת אהלי/צריפי/חדרי ההורים, והיה בהם כל הנדרש לגידולם ואף אחד לא ערער או הרהר על כך. אפשר להזדעזע היום  בשנות האלפיים איך הם 'הפקירו' את ילדיהם או לא שעו לרגשות האמהות ואפשר להמשיך ולהתווכח לחיוב ולשלילה על כך. כמוני יגידו רבים, שהייתה לנו ילדות ונעורים נהדרים ויהיו גם שיגידו: "כמה היה להם רע והם אפילו לא ידעו כמה היה להם רע". אי אפשר ש"אנשי המדע", בבואם לתאר את העוולות, יתעלמו ולא יזכירו באמירה כלשהי על מציאות החיים של הימים ההם וזה מה שמקפיץ אותי כי את העובדות חוויתי על בשרי. מעניין, שתמיד פונים לקבל את חוות הדעת של המקטרגים (שמשום מה חדלו לעסוק במקלחת המשותפת) ואף פעם לא מתעניינים ברוב הגדול שגדל בחינוך המשותף וחווה אושר וסיפוק, חופש, אמונה ויצירתיות, וחברות –אמת, שעומדת במבחן הזמן.

אני לא מצליח לעכל את השינויים שעושים בנופי הקיבוץ שאחד מהם, בשבילי, הוא הריסת הבקתה בשבוע שעבר. גילוי נאות: הייתי האחראי של הקמת הבקתה בתוקף תפקידי כרכז 'שומריה'. גייסתי את חגי בז כפרויקטור, שבזכותו בוצע מפעל הסיום של נערי/ות קבוצות 'להב', 'דביר', 'שובל' שעבדו ללא לאות ומסירות להקים את המבנה. יש לי בכך מעורבות רגשית וגם מידה של כעס.
אני מתקשה להבין איך אף חבר/חבורת צעיר/ים לא לקח/ה על עצמו/ה להחיות את הבקתה, את הפנינה הזו, ולטפחה למקום אטרקטיבי רק שלנו, וידע לשמרו.  כמה קשה לבנות וכמה קל להרוס, וכמה חבל!

"שבוע טוב"!

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

29.6.20   כ"ח סיון תש"פ

במרכזה של פרשת "שלח" שלושה סיפורים. הראשון הוא: המרגלים שמשה שולח, שנים-עשר ראשי השבטים ל'תור' את הארץ. המשימות הן פוליטיות: לחזק בעם את הרעיון שהולכים לארץ ראויה. אך בשובם אחרי ארבעים יום, עשרה מהם התרשמו שרעה היא הארץ: "ניתנה ראש ונשובה מצריימה" (מכאן הביטוי "לתת ראש") ורק שניים אמרו כי טובה היא: "עלה נעלה… כי יכול נוכל לה".. ולמה נדד במדבר עם ישראל ארבעים שנה? בגלל דעתם של העשרה, עם ישראל נענש וחזר לעוד 38 שנות הליכה במדבר. על כל יום בו שהו המרגלים בארץ – שנת הליכה במדבר.. אחד ממורי אמר שעשרת המרגלים שכל כך אכזבו את משה, לא פחדו מתבוסה, הם פחדו מניצחון! – שאם יכבשו את הארץ יצטרכו לצאת למלחמות, לעבד את הקרקע בעבודה קשה, להקים צבא, לבנות משק ומערכת רווחה. של מי היה בכלל הרעיון לשלוח את המרגלים?  על פי הפרשה: אלוהים! ככתוב : "וידבר ה' אל משה לאמור שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל"… אך על פי משה, בספר 'דברים', מדובר ביוזמה של העם וכתוב שם: "… ותקרבון אלי כולכם ותאמרו: נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ… וייטב בעיני הדבר ואקח מכם שנים עשר אנשים…" רש"י גדול הפרשנים מפרש כך: העם בא אל משה לדרוש לשלוח את המרגלים ומשה שאל את אלוהים, שלא התנגד ונתן את הסכמתו. הרמב"ם החכם אמר שבכלל לא חשוב מי שלח את המרגלים וגם לא העונש כי בעצם עונש, אלא הבנה בטבע האדם "לא ייתכן שעם של עבדים יהפוך תוך מספר חודשים לאומה המסוגלת לשאת באחריות בגלל החירות שניתנה לה".     הסיפור השני הוא מצוות ציצית, על פי האופנה בתקופה ההיא, חיברו לכנפי הבגד בארבע פינותיו ארבעה פתילים בצבע תכלת (צבע הרקיע, צבע הים) כדי להזכיר לבני ישראל שישמרו על קיום המצוות. עם הזמן במקום לתפור ארבע ציציות לכל בגד, יצרו את הטלית שאנחנו רואים עד היום.  והסיפור השלישי הוא על אדם שנראה מקושש עצים בשבת, הביאוהו לפני משה שפסק : "סקלוהו באבנים" ( כי על חילול שבת שכזה אי אפשר לעבור בשקט), וכך עשו. איזו אכזריות אנו מגלים אצל גדול נביאנו…

ולברכות: מחר יהיה היום הארוך ביותר בשנה! יום זה הוא שיא שעות האור, לכן הוא יום מיוחד בשנה. את יום האור שלנו, מזכיר לנו מור מדי שנה שזה גם יום הולדתו. מור יקירנו, נולדת ביום האור והחום וזו גם דמותך! לכל, תמיד ובכל מקום, אתה מדליק אותו  בשמחה, בחיוך שובב וב'כאפה' חמה. אנחנו מאחלים לך שגם אם תחווה קשיים ואכזבות שתמשיך להשרות על משפחתך הקטנה והגדולה, על חבריך את אווירת השמחה, הכיף, את האור והחום שלך! ברכות  להוריך ולאחיותיך, לכולנו! אוהבים ודואגים תמיד. סביך.
"שבוע טוב"!

  "זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

13.6.20   כ"א סיון תש"פ

פרשת השבוע "בהעלותך", עוסקת בכמה נושאים, ומתחילה במנורה בה יאירו שבעת הנרות. למה שבעה ולא עשרה? (דיברות) או שנים עשר? (השבטים) מדוע הפך מספר שבע למספר החשוב ביותר בתורה? התשובה היא לזכר שבעת ימי השבוע שברא האל ועל בסיסה אנחנו חוגגים גם את שבעת ימי חג הפסח ושבעת ימי חג סוכות, שבע שנים לשמיטה, שבעת המינים,  יושבים שבעה ואפילו האמרה "שבע נפל צדיק וקם".  בפרשה זו אנו עדים גם לזיכרון הקולקטיבי של העם ומה הוא זוכר. את מתן תורה? לא! את הניסים ש"עשה" לו? לא! את מכות מצרים? לא ולא! הוא זוכר את האוכל! כשמשה אומר לעם: " זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים" העם מתלונן ואומר: " מי יאכילנו בשר. זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם. את הקישואים ואת האבטיחים ואת הבצלים ואת השום! ועתה נפשנו יבשה". אבל, אולי, הקטע החשוב בפרשה בה מגבש משה את השבטים ותיפקודם הוא: שבמהלכו הוא משחרר את בני שבט לוי מ'ללכת' לצבא. "הם ישרתו במשכן", קבע, "ויבטיחו את הפעילות השוטפת הנעשית בו, ישמרו על האש וכד'". יתר השבטים ודאי לא היו מרוצים על השחרור של צעירי לוי מנטל הביטחון ("השיוויון בנטל"), אך הם שתקו, ממש כמו בימינו, שה'חרדים' משוחררים או משתחררים אוטומטית מגיוס לצבא ונטל הביטחון אינו נופל עליהם. והנשק שלהם – בהיעדר משכן  – הוא לימוד תורה והמדינה משלימה עם כך. אבל את תשומת לבי משך משפט קטן, שונה מהטון המצוי בפרשה, משפט המשבח את אהרון על היכולת שלו בהפעלת המשכן: 'להדליק כל יום את האש ולשמור על ההוראות המפורשות' שקיבל מאלוהים באמצעות משה, מבלי לחרוג מהן. "להגיד שבחו של אהרון, שלא שינה" כתוב. במילים אחרות יש כאן פירגון לפעלו של אדם להתמדתו ומסירותו. הפירגון, דברי השבח, מעטים בחברה המקראית, ממש כמו בימינו אנו, בחברה המודרנית. ממש כמו אצלנו, אפילו בקיבוץ. מילות השבח ודברי הערכה נשמעים בדרך כלל באזכרות לחברים שהלכו מאתנו, או בפרדות או בהזדמנויות יוצאות דופן. בעצם, למה לא לפרגן, ולומר לאדם דברים טובים עוד בחייו – בכנות, לפחות, באותה מידה שמקטרים ואומרים מילות גנאי וביקורת חריפה? זו שאלה של חינוך? של מורשת? של מה? שווה פעם לחשוב ולדבר על כך, ודאי חיינו, יהיו יפים יותר, נכונים יותר, מספקים יותר. ואם תשאלו קראת משפט קטן בתורה ונשבית? ואתה, הרי, אחד המבקרים הגדולים והקטלניים כשאינך מרוצה ממשהו, אסכים אתכם: אני מאחל לכולכם שלא תתחילו לפרגן בעקבות פסוק בתנ"ך, או באירוע מיוחד,  ויותר מכך אל תחכו לכך שתגיעו לגילי המכובד. זו החמצה וחבל!

"שבוע טוב"!

 "זיכרון זה לא רק נוסטלגיה –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

6.6.20   י"ד סיון תש"פ

מלחמות הן אירועים בחיי אדם, שאינו יכול לשכוח אותן, וככל שהוא מתרחק מהם עולות בלבו תהיות חדשות למשל: האם הן היו הכרחיות?      שתיים כאלה, מתוך החמש בהן השתתפתי, ציינו השבוע את "יום שנה" לפריצתן.  מלחמת ששת הימים ב- 1967 ומלחמת לבנון הראשונה ב- 1982.

מלחמת ששת הימים. עוד לפני שגויסנו, מיצרי טיראן נסגרו ע"י המצרים, הסורים צלפו על יישובי הצפון ובירושלים וביישובי השרון התרחשו התקפות ארטילריה ירדניות. במצב הזה ישראל נקלעה למלחמת "אין ברירה" ותוך ששה ימים השיגה את הניצחון הגדול בתולדותיה: כיבוש חצי האי סיני, כיבוש רמת הגולן, כיבוש הגדה המערבית שגולת הכותרת הייתה כיבוש (יש האומרים שחרור) ירושלים המזרחית שבה העיר העתיקה והכותל, הכותל המערבי!
ב-5.6.1967 בשעה 07.45  יצא חיל האוויר למבצע "מוקד" ותוך שעות השמיד את חילות האוויר של מדינות ערב. בשעה 08.00 נשמעה בכל רשתות הקשר הפקודה "סדין אדום" וכוחותינו נכנסו לסיני. כעבור ארבעה ימי מלחמה נכבש חצי האי כולו ותוך ששה ימים הסתיימו הקרבות גם בגדה וברמת הגולן. זה היה ניצחון אדיר של מדינת ישראל על ארצות ערב. תקופה חדשה של אופוריה כבשה את כל הארץ. אלבומי ניצחון, האלהת הגנרלים, מסעות וחגיגות ניצחון. היום, אחרי 53 שנים, אנחנו ושכמונו בוכים על תוצאותיה עד כדי כך שאפילו שואלים ב'רגעי אמת', כשאנחנו מביטים על החברה הישראלית ומדינת ישראל החזקה: האם המלחמה המפוארת הזו הייתה הכרחית?  אחרי שנתיים שוב נלחמנו במלחמת ההתשה וכעבור שש שנים במלחמת יום כיפור.

מלחמת לבנון הראשונה (1982) שנקראה אז "מבצע שלום הגליל", מבצע שבא להרחיק את המחבלים 40 ק"מ מהגבול למען שלא יפגיזו את יישובי הצפון. לפניכם תאריכון:  6-11 ליוני – כניסת כוחות קרקע ללבנון עד הפסקת אש.     12.6-30.8. לחימה על כביש בירות – דמשק, לחימה בבירות, שאני לא יכול לשכוח איך לקחתי נ.נ. ויצאתי לחפש את לירן לפני הפריצה, ועד צאת מפקדות אש"ף לתוניס. 29.9 יציאת צה"ל מבירות – סיום רשמי של המלחמה.
ואוסיף: באוקטובר 1983 – נסיגה מהרי השוף,  יוני 1985 – הקמת רצועת הביטחון על קו האוולי. מאי 2000 –  יציאה חד צדדית מלבנון.
התוצאות בלבנון היו: הקמת צד"ל (צבא דרום לבנון) ומנגד, הקמת ארגון החיזבאללה. ובישראל: התנגדות ציבורית רחבה שמתחילה עם הפגנת הענק לאחר טבח "סברה ושתילה", הלחץ על בגין, כשיומיום נהרגים חיילים. תנועת "ארבע אמהות", שחרור אלפי מחבלים תמורת שבויינו, פריצת מלחמת לבנון השנייה. ורון ארד אחד.
"שבוע טוב"!