חודש: יוני 2013

 בשבועות האחרונים, כמעט שלא ציינתי דבר מ"המקורות". אך גם עם  הזמן עבר, חשוב לי לציין כמה פרשיות מתוך "פרשות השבוע" שחלפו וריתקו אותי עוד מימי ילדותי. והיום: המרגלים. כזכור לכם, (ספר "במדבר") משה שלח 12 נציגי השבטים, אנשים מכובדים ומוכרים לכולם, לתור את הארץ, תחת ההגדרה "מרגלים". שלחם כדי להרגיע את הרוחות ולפזר את החששות שרווחו בעם מפני הכניסה לארץ. ובשובם, לדווח לעם מה ראו, מה היו הרשמים  מהסיור/תיור שלהם בארץ? שתי המשימות שהוטלו עליהם היו: 1.לבדוק את טיבה של הארץ.  2. לבדוק את כוחה הצבאי.  כשחזרו מהמבצע, אספו את העם ודיווחו לו שהארץ גרועה (במילים שלנו) רעה (מילים שלהם) שתושביה הם ענקים מפחידים (נפילים) כך שאי אפשר לנצחם ועריה בצורות. בקיצור : אוי וי! רק כלב בן יפונה ואחריו יהושע בן נון (שנהיה ליורשו של משה) אמרו אחרת: "עלה נעלה ויכול נוכל". הזו הדרך לאיסוף נתונים? האם ככה עובד שירות מודיעין? ע"י קבוצה גדולה הצועדת בגלוי בכל מקום, כולם רואים אותם באשר הם. לאיזה הישגים מודיעיניים הם יכולים להגיע? איך אפשר לבדוק כך ביסודיות מערכות כמו בטחון, עצמה "צבאית", מצב כלכלי וכד' והדיווח? שניתן במסגרת הכי גדולה להתאספות: לעם כולו ובשקיפות מקסימלית. מה הפלא שתוצאות אותו "ריגול" היו שליליות עד כדי כך, שאלוהים העניש את כולם (פרט לכלב ויהושע): את המרגלים, את העם, כולל משה, בכך, שנאסר עליהם לבוא לארץ המובטחת. זה היה מחיר הכישלון. יהושע הסיק את המסקנות הנכונות לפני כיבוש יריחו. הוא שלח 2 מרגלים עלומי שם בחשאי לעיר. כתב המינוי שלהם היה: 1. לבדוק את מעברי הירדן לכניסה ויציאה, ז.א. היכן המים רדודים והיכן עמוקים. 2. להיכנס לעיר ולראות איך היא בנויה, היכן יש פרצות בחומה, היכן שוכן הצבא, מהם נוהלי הצבא וכיו"ב. ולאן היפנה אותם? ישר לבית הזונות שבכיכר המשקיפה על החומות ועל הירדן, כי זה המקום אליו באים כל מיני אנשים ואיש אינו חוקר מיהם ומה הם רוצים, סיבת בואם ברורה, (למרות שיש פירושים הטוענים שרחב לא הייתה זונה אלא מוכרת מזונות) שם, בפאבים, מדברים על הכל, מספרים מה קורה מי הוא מי, מה הן הבעיות, איזה תכניות קיימות ואיך בכלל מתנהלים העניינים, משם רואים את חילופי המשמרות על החומה ואת פריסת הכוחות במחנות. בשהייתם שם, הם מתקרבים ל"אם הבית", נחשפים בפניה ומשכנעים אותה לתמוך בהם. היא הבינה שהם מתכוונים לכבוש בכוח את העיר (וביקשה מהם לחוס על חייה). אך גם אנשי המודיעין של יריחו היו באותם המקומות וכשהמרגלים נתגלו ונאלצו לברוח, הם ברחו, לא לכיוון הירדן אלא מערבה להרים, כי ידעו שהצבא ה"יריחוי" מיד יסגור את המעברים על הירדן ויתפשם. מהתצפית בהרים, ראו את הצבא חוזר מהמעברים מאוכזב ועייף,  הם ירדו מההר ועברו בשלום את המעברים על הירדן, בואך עם ישראל. הם לא דיווחו לאיש פרט ליהושוע והידיעות המודיעיניות שהזרימו לו אכן הביאו לנפילת יריחו. אגב, מילה הייתה מילה, רחב אספה לביתה את כל בני משפחתה הרחבה ואיש לא פגע בהם. כך מסיקים מסקנות מכישלונות, גם בתנ"ך.
"שבוע טוב"!

רשמית הקיץ התחיל אתמול ב – 21.6. איך יודעים? כי זה היום בו מציינים את היום הארוך ביותר ואת יומולדתו של מור. אמרתי כבר שיומולדת 12 נעשה יותר חשוב אפילו מ – 18 כי ביום זה מור מסיים את ביה"ס "פלגים", עובר ל"מגידו" ועולה ל"שומריה". אנחנו מאחלים לך, באהבתנו, רק טוב ושמחה, לך עם חבריך, לך עם אחיותיך, ולך עם הוריך, סביך ומשפחתך הגדולה. אנחנו רוצים גם לציין שהשבוע תמה שנת הלימודים במגידו. ליאן, שהם וספיר (מצטיין- על בכל היבט שהוא) יצאו לחופשה, לנואי נותרו כמה בחינות ועבודות ואז נקדיש לאקדמאיות (לא מעודכן מה עם קרן) שלנו ברכה מיוחדת.

בתאריך זה גם מסתיימת שנת הלימודים ויוצאים לחופש הגדול וזו הזדמנות לספר לכם ולו קורטוב מימי החופשות להם אנחנו זכינו. אני אתחיל בכיתה ז' כי הכל היה לנו חדש (ולכן בלתי נשכח). אחרי ההצגה וה"שמיח" בסוף השנה, בשעה שתיים בערך, כל המוסד (150 חניכים) כן, כל חניכי המוסד התפשטנו מבגדינו ונכנסנו לברכת השחייה עירומים. לפנות בוקר , רועדים מקור חזרנו לבית הגדול וכשקמנו הלכנו למחסן תבואות ושם כל ילד קיבל שק מבד לבן ומילא אותו מתוך ערמת קליפות התירס שנשמרה בשבילנו  (לפני שהועברה לרפת) ולפעמים היו בהם גם קלחים, שהיה השק מתמלא, הוא הפך להיות לנו למזרון, שסחבנו אותו לכתה ששם גרנו. המוסד היה של התנועה כולה ולכן היה צריך לפנותו בימי החופש הגדול. ישנו בכיתות של חברת הילדים, אלו שלא היו צמודות למגורי הילדים 8-10 ילדים בחדר הכיתה. אני לא זוכר בכלל מבוגרים בשטח, לא עובדים, לא מדריכים, לא הורים (שסמכו על החינוך המשותף שדואג לילדיהם) בשעה 5 בבוקר היינו קמים והולכים למטעים לבצור ענבים (אחת העבודות המגעילות שביצעתי בחיי ולכן, אני חושב, בכיתה ח' ביקשתי לעבור לרפת וקמתי כבר ב2.30 לחליבת בוקר), ופעמים גם עבדנו בקטיף שזיפים או תפוחים שנחשבו לעבודה נקייה יותר ומכובדת יותר. בכיתה ז' עבדנו 4 שעות כל יום, כל החופש, למעט כמה ימי נסיעה עם ההורים. ובשבוע האחרון של החופש הייתה לנו "הבראה" ז.א. שקיבלנו אוכל יותר טוב (ביצה קשה שלמה לילד, כוס לבן וקוביית שוקולד.) מה עשינו כל היום אחרי העבודה? מתרחצים בברכה, משחקים משחקי תופסת, 3 אבנים וכיו"ב ו… שח, המון שח, כי היה חם בחוץ וקראנו ספרים, המון ספרים. וכך חלף יום ועוד יום וכשחשבנו שסיימנו לעבוד, החלה עונת הגיוסים שלאחרי העבודה איפה? בכרם בסוכה, בעישובים במטע ובגן הירק והכי אהבנו את הגיוסים של כל הקיבוץ ביום חמישי לפנות ערב לנקות את החצר, יחד עם כל החברים.  החופש תמיד נגמר מהר מדי. אהבנו מאוד את המוסד ושמחנו לחזור אליו. ביום החזרה בבוקר הלכנו עם המזרונים או מה שנשאר מהם שפכנו את הקליפות לערמה ליד מחסן תבואות , הבאנו את השק הלבן למכבסה חזרנו לכיתה לקחנו את שתי החולצות ושני זוגות המכנסיים שהיו לנו עם שקית כלי הרחצה ועלינו שמחים ומאושרים לשנה חדשה במוסד. שיהיה לכם , מוסדניקים חופש נעים ומהנה וכמו שאומרים היום: "תמלאו את המצברים"!

שבוע טוב!

בשקט בשקט  הוזכרה  השנה מלחמת ששת הימים, מלאו 46 שנים לתחילתה וסיומה המהיר של המלחמה המהירה הזו, שאת זוהרה וסינוורה אנחנו חיים ו"אוכלים" עד היום  ונראה לי שעל חוויה "של כל מדינה" שאמנם משתתפיה הם אנשים מבוגרים אפילו זקנים היום, אי שלא לדבר בה. כולנו (כמעט) נסחפנו לאופוריה מ"עולם אחר" ולקח לנו שנים להבין, להקשיב לקולות ולהפנים את תוצאותיה. גם אני נסחפתי למצב המלהיב ההוא ואני זוכר שאחרי חודש שהיינו בסיני חזרנו סופסוף הביתה, כבר למחרת לקח אותנו שכנינו דאז יגאל תלמי ברכב הצבאי שלו לטיול/סיור בגדה המערבית ובכל המקומות המשוחררים, מוכרח להודות, שאכן הייתה תחושה ש"חזרנו אל בורות המים". סיפורי המלחמה הקצרה הזו נשתו בצמא ורק מותם של חברים העיב על כך. כל החגיגה הזו תועדה, כמובן, באלבומי הניצחון שצצו כפטריות אחרי הגשם ואתם בטח זוכרים איך קשטו גם את הכוננית שלנו: "מלחמת ששת הימים" "מלחמת ארבעת הימים" של פיקוד דרום (אליו השתייכתי במלחמה הזו) "סדרת ספרים על ירושלים", "אלבום פיקוד צפון" על ה"גנרלים" ואין ספור שירי ניצחון ופזמונים נשמעו ברדיו "ירושלים של זהב", "נאצר מחכה לרבין", "בתי את בוכה או צוחקת", "שארם- א- שייח" ועוד ועוד. האווירה הכללית במדינה הייתה מדהימה בעיוורונה המענג והמשכר. אני לא נוהג לספר על חוויותי מהמלחמות אבל אחרי 46 שנים אציין רק שגוייסנו למחרת  יום העצמאות  תשל"ז (1967) הגדוד שלנו (ממשמר העמק היו בו גם יזדי (באותה פלוגה) וצבינג'י שהיה החייל הכי מסודר  שראיתי בחיי) שסופח לאוגדה של אריק שרון שלחמה במרכז סיני. את תקופת ההמתנה הארוכה עברנו בשבטה  שם העברנו את ההכנות לכניסה לסיני.

כאן אני מוכרח לציין שלא היה קל לחברות/ים שנשארו בבית. אבל בואו נעשה סיור קצר בנוף הקיבוצי שלנו. מה נותר מאז: בתי הילדים רובם עדיין על תילם אך בשימושים שונים לגמרי. דוגמה קיצונית לכך היא מה שכונה: "בתי חברת הילדים" ששוכנים בהם הפזיוטרפיה  והיועצות, האלטרנטיבים למיניהם והוידאו.  המקלטים גם הם נשארו במקומם שלא לשימוש בטחוני דווקא. ומבני הציבור. מהענפים החקלאיים נותרה הרפת, נותר הלול, המטע  והפלחה בשמות  אחרים. רבים מהחברים כבר שוכנים במרומים ואלה הממלאים את מדרכות הקיבוץ… בשבילם מלחמת ששת הימים מוכרת במקרה הטוב כנושא לימודי, כך שלפעמים כדאי להזכיר, שאת המלחמה עליה אני מדבר, ניווטו רבין, דיין ואשכול כראש הממשלה ולא נפוליאון בונאפרטה.   כשחזרתי  מהמלחמה, רעיה תיארה בפני כמה קשה היה לה שילדינו (קרין (7)ולירן (4)) ישנים כל אחד במקלט אחר עם המטפלת שלו  והיא הייתה צריכה לישון במקלט עם ילדי "אילן" אותם חינכה.   כשאני חושב עליכם היום, (וגם עלינו) אני אפילו לא מעלה על דעתי אפשרות כזו. אבל זה היה הקיבוץ, זה היה חוזקו. אז גם לא היה צריך להדגיש פעמיים בשנה את הבטוי השגור "פרי עמל כפיים" זה היה מובן מאליו.

"היו זמנים, היו זמנים, עתה על הגבעה יושבת עיר…"

שבוע טוב!

ומשהו קטן לסיום 

מאוד שמחנו כשראינו את לירן והדר שמחים ומאושרים בחברת משפחותיהם וחבריהם ואם נראינו כ"חייזרים" בחבורה שנתקבצה לשמוח עמכם, לא הרגשנו ככה. אני רוצה בכל זאת לצטט קטע מברכתנו שאולי לא שמתם לב: …"ילדים נשארים ילדים להוריהם גם כשאינם ילדים ושיש להם ילדים משלהם… הדאגה מלווה את ההורים תמיד ואם לא הבנתם את זה עד היום, תבינו בעוד כמה שנים." אנחנו מחבקים אתכם ואת נשותיכם סיון ומיה באהבה גדולה כדי להגיד מילים כאלה המציאו את חגיגת יום ההולדת.

ובעניין אחר. כבר כמעט שנה וחצי שאני כותב את ה"שבוע טוב" שלי וקורא אותו בפניכם ואתם מקשיבים, באמת בנימוס, לקריאתי, אבל כמעט שנתיים שאני לא יודע מה אתם חושבים על כך. הרעיון לכתוב  נבע מכך שחשבנו, שמשפחה (ועוד גדולה כשלנו) צריכה לחפש כל הזמן ערוצי תקשורת בתוכה, כדי להגביר את המשותף ועל ידי כך לפתח הקשבה אחד לשני, הבנה טובה יותר בין אחד לשני והרגשת שייכות אחד לשני. היה גם גורם אישי שלי – חשבתי שזו גם הזדמנות לספר ולהעביר מסרים ממני, מאתנו, אליכם. וכמובן, גם לפתח את המושג "דעת", לכתוב על דברים שאינם בעולמכם, אבל כדאי שכל בן תרבות יכיר אותם, לפחות שיהיו מונחים "במקום נגיש", בנושאים שנעוצים אצלנו חזק מאוד כמו: יהדות, כמו סיפורי התנ"ך, פרשת השבוע, ספרות ואמנות, על אנשים שמדובר בהם ועל מה שקורה בסביבתנו ואולי גם קצת יותר רחוק. פה ושם גם הגנבתי את דעותי בענייני קיבוצנו.

כיון שאיני זוכה לתגובותיכם (פרט למקרים בודדים, ועד כמה שאני מכיר אתכם, לא ייתכן שאין לכם מה לומר), אני תוהה וחוכך בדעתי אם להמשיך במסורת שניסיתי לפתח או להפסיק ולחזור לימים שארוחת הערב הייתה סעודה ובילוי משפחתי נעים בלבד בלי "הזרמת ערכים". אמא היא זו שלא נתנה לי להפסיק בקיום המסורת הזו, היא זו שחושבת ששלושה דורות יושבים ומקשיבים ביחד (כל אחד בדרכו) זה נפלא וסיכמנו בינינו פשוט להציג את מחשבותי בפניכם, כי אתם יודעים היטב שבני ובנות זוגכם הם גם ילדים שלנו. יכול להיות שהמחשבות האלה נובעות מגילי המכובד(רק מוקדם מידי לומר "סנילי") או מכך שאני סתם גמלאי משוחרר וחופשי, שעתותיו, מעותיו ומכונית עומדים לרשותו. אבל מציק לי שאין מכם תגובות לשום כיוון. אני מחכה ומצפה שתגידו לי בגלוי ובכנות מה אתם חושבים ואם ה"קטע" או חלק מ"הקטע" שכתבתי מיותר בעיניכם. האמת, חשבתי לכנס את כולכם יום אחד ולדבר על כך. בסופו של דבר החלטנו להקדיש לכך "שבוע טוב" אחד. אני מצפה לתגובותיכם בכל דרך שתבחרו, ומתי שתבחרו, בעל פה או בכתב ועד אז …אני אמשיך לכתוב! אם גם לקרוא.. תלוי גם ובעיקר בכם.

                          "שבוע טוב!"

הפעם אני רוצה לשתף אתכם בנושא שמעסיק אותי מאוד. נושא, שנדמה כאילו לא שייך לנו, רחוק מאיתנו, אבל…

במסגרת לימודי קראנו מאמר, העוסק בסוגיה 'ישראלים מול יהודים'. אחד הסטודנטים קם ואמר בביטחון רב: "אני ישראלי ולא יהודי(!) כפי שנכתב במאמר". המאמר מדבר על כך שהציונות הקימה את המדינה ויצרה בה סוג חדש של יהודים, המנותקים כמעט לגמרי מהיהדות המסורתית. מערכת החינוך הציונית שגידלה את הצבר הישראלי על התנ"ך (כטקסט עברי – קדם יהודי"), לא אפשרה לו (לנו)להכיר את יסודות היהדות: לא למדנו את המשנה, לא את התלמוד, לא את הרמב"ם, לא את שולחן ערוך, לא את ספרות המוסר היהודי ואפילו לא את סידור התפילות. הישראלי החילוני אינו יודע מה אומר היהודי בקומו, בשכבו, בלכתו בדרך, בברכת המזון ובקבלו את השבת. בהיעדר חינוך יהודי בסיסי, חי הישראלי החילוני לא רק בלי הלכה, אלא גם בלי האגדה, מנותק מאורח החיים היהודי (המצוות) וחשוב יותר, מאורח המחשבה היהודית (המדרש). האם העמדה בה נוקט המאמר יוצר עיוות של האמת ההיסטורית עד שלילת הציונות? האם הוא מקצין בתיאור העובדות?

הנפגע הראשון היא השפה: ברחוב, בעיתונות, בטלוויזיה, בספרות, בקולנוע ובתיאטרון. ומנגד, ההנהגה הציונית (שידעה והכירה את העולם היהודי) דחפה את המפעל הציוני רחוק ככל האפשר מחיי העיירה בגולה וחינכה, במידה רבה, "לבוז" לגלותיות. כתחליף ל'עולם הגולה', 'עולם התורה', 'עולם הלימוד', יצרה ההנהגה הציונית טיפוס אדם חדש: אנשי אדמה, לוחמים , אנשים פשוטים ו"מחוספסים". יצרה חברה שדיברה ב"אנחנו", ב"נעשה", ב"נבנה", ב"נכבוש", ב"הגנה עצמית". האם הייתה לתנועה הציונית ברירה אחרת? האם השאיפה להקמת בית יהודי לאומי בארץ ישראל (אחרי 2000 שנות גולה) לא חייבה יצירת אדם חדש, אחר, שונה, בעל חשיבה חדשה, התנהלות חדשה כשמטרותיו ומשימותיו שונות כל כך מהווי החיים בגולה. כך התפתחה גם תרבות תואמת: ברחוב, בספרות, בשירה, בתיאטרון, בציור, בשפה ובאמנות, שהיא שונה ואחרת מהתרבות היהודית של כתבי הקודש (שמתוכה  נולדה התנועה הציונית) ותואמת את המציאות החדשה, הנבנית, שיצרה (רק היא) את התנאים להקמת המדינה? האם לא נכון לומר בגלוי, גם אחרי השואה, שהדתיים הקיצוניים, (שחיים מהישגי התנועה הציונית), חיים כפי שחיו היהודים בגולה  ונקראים היום ב"גדול" חרדים. ושהפער בין חילונים (ישראלים) לחרדים (יהודים) קיים ויש לנו למעשה "שני עמים", "עם הדת" מול "עם המדינה". ומכאן השאלה: האם נכון לחשוב שרק הסכסוך עם הערבים מאחד אותנו? האם היהדות אינה המכנה המשותף של כולנו? עד כאן להפעם אבל עוד אחזור לנושא כי הוא חשוב לכולנו. לימודי היהדות והתנ"ך בהם בחרתי, הם כדי לברר לעצמי שאי אפשר להיות ישראלי מבני עמנו מבלי להיות יהודי. לא צריך להסכים עם ההנחות הר"ל אבל צריך לחשוב עליהן. האם באמת הישראלי הוא קודם כל יהודי?

 "שבוע טוב