חודש: אוגוסט 2017

2.9.17  י"א אלול תשע"ז

120 שנים חלפו מאז כינס הרצל את הקונגרס היהודי הראשון בבזל.
120 שנים מלוות אותנו המילים שכתב ביומנו: "בבזל ייסדתי את מדינת היהודים". פחות מוכר המשפט שנאמר אחריו: "ייסודה של המדינה טמון במאוויי העם למדינה". על כך הוענק לו התואר "חוזה המדינה"! בצירוף התמונה המפורסמת של הרצל, שהיום כל ילד יזהה אותו בגלל זקנו השחור, כאשר הוא עומד על המרפסת הוזה וחוזה.  האירוע המרשים של קיום קונגרס יהודי ראשון ב- 29 – 31 לאוגוסט 1897 בבזל, שבו השתתפו 197 צירים מ- 17 מדינות, היה אירוע מכונן לעם היהודי וחלפו 120 שנה, אירוע ראוי לציון. דמות נוספת חשובה מאוד הייתה של הבנקאי היהודי הולנדי יעקובוס קאן, שנשא בהוצאות מימון ארגון הקונגרס. הוא לא רק העמיד לרשות הרצל אמצעי מימון אלא גם קשרים פוליטיים מסועפים. בקונגרס, במרכז הדיונים, נתגלו חילוקי דעות בין "חובבי ציון" שצידדו בעליה ו"התיישבות עכשיו", ולכן זכו לכינוי "אנשי הציונות המעשית" לבין הרצל וחבריו שכונו "אנשי הציונות המדינית", שטענו שלפני ההתיישבות המעשית צריך להשיג ערבויות בינלאומיות שיאפשרו את הלגיטימציה להתיישבות. ומה הוחלט, תשאלו? כמובן פשרה שקבעה: (ציטוט) הקונגרס מאשר את "תכנית בזל" האומרת שהתנועה הציונית שואפת להקמת בית מולדת ליהודים בארץ ישראל, תוך הבטחת ערבויות (צ'ארטר) של אומות העולם. הרצל אמנם זכה בתואר "חוזה המדינה" אבל אני זוכר שאבא תמיד אמר שקדמו לו לפחות שני אנשים בחזון הקמת מדינה לעם היהודי, וממש הכריח אותי לקרוא את הספר  "רומי וירושלים" של משה הס (1862) ואת "אמנציפציה" של פינסקר. (1882) מה שייחד את הרצל, הייתה הבנתו, שכדי לממש חזון שהוא ביסודו מדיני יש צורך לעסוק בפעילות מדינית ולכן התמקד בבניית קשרים עם ראשי מדינות, וראשון להם הסולטן התורכי. פעילות זו הוותה את הבסיס למימוש הרעיון להקמת מדינה יהודית והעלה את הנושא לסדר היום הפוליטי הבינלאומי.
והיום בואו ונחשוב, אם הרצל היה חי היום מה היה חושב על המציאות במדינה עליה חלם? לאיזו מפלגה היה מצטרף, למפ"ם? אולי למרץ? מה היה חושב על החיים עם הערבים? וכיצד היה מתייחס לדת? לרעיון ההפרדה בין דת למדינה? לתנועות כמו הפמיניסטית או הלהט"בים? ועוד שאלות ותמיהות.
ולסיום, סיפורון קצר של אפשטיין לסבא ולסבא- רבא מתחיל:  "היא לקחה את בתה לבית האבות כדי שסבה יפגוש את הנינה הראשונה שלו. הוא הביט בחשדנות בנכדתו  ובייצור הזערורי שאיתה ושאל, "מה הוא יודע לעשות?" הנכדה צחקה, "היא, סבא, לא הוא והיא יודעת לא מעט: לאכול לעשות פיפי וקקי ואפילו לישון פה ושם". דעתו של האיש הזקן נחה עליו, הוא ביקש מנכדתו שתעזור לו להחזיק את התינוקת בזרועותיו ואמר: "אז היא כבר יודעת כל מה שאני יודע".
"שבוע טוב"!

26.8.17 ד' אלול תשע"ז

כמה מילים על חודש אלול, החודש השנים עשר בלוח העברי, חודש מיוחד.
1. שם החודש ניתן בתקופת גלות בבל.
2. 'אלולו' פירושו באכדית – קציר והעונה היא עת קציר. פירוש אחר הוא  'טיהור וכפרה'.
3. 'אלל' בארמית פירושו 'חיפוש' חודש אלול הוא חודש בו אנשים מתפללים ועורכים פשפוש במעשים ותשובה.
4. סמלו של אלול הוא מזל בתולה.
5. בר"ת, אלול = אני לדודי ודודי לי: הדימוי הוא שייכות עם ישראל  לאלוהיו.
6. חודש תפילות מיוחד שבו הרבה בקשות סליחה וכפרה וחשבון נפש. התפילות בשבוע האחרון של החודש נקראות "סליחות".
7. ארבע תקיעות בשופר. סדר התקיעות הוא: תקיעה, שברים, תרועה, תקיעה.
ו-8. למשפחה שחגגה את ימי הולדת 'חבריה' לפי הלוח העברי. בכ"ג אלול תרס"ג, לפני 114 שנים, נולדה אמא שלי, הלה, וכל שנה היינו מציינים בבתינו הקטן את יום הולדתה יחד עם תחילת שבוע סליחות.

כמו מרבית בני דורי לא סבלנו את אלביס פרסלי בגלל שיריו. לא המוזיקה הרעשנית, לא הפוזות הפרובוקטיביות ולא הסרטים בהם השתתף מצאו נתיבים ללבנו. גיחכנו עליו וקראנו לו : "אלביס" (פתח תחת ה'אלף' ובמילרע.) הוא היה אייקון של תקופה, קולו המופלא, מקצב הרוק אנד רול של שיריו, תסרוקת התלתל הקדמי, והתלבושת בלבן עם נצנצים – אייקון ממש! אני זוכר, שבשירות מילואים בפיקוד בצפת, נשארתי שבת ואחד המילואימניקים שהיה אתנו הביא מהבית לשבת מקרנת סרטים עם שמונה סרטים שכולם סרטי אלביס פרסלי. וכך מתוך ש'אין מה לעשות' ראינו כל השבת את שמונת הסרטים וכך לאט לאט הוא התחיל למצוא חן בעיני עד שבסוף אהבתי את  שיריו, נהניתי מהחבר'ה שניסו לחקות את הפוזות שלו וראיתי משהו טוב גם בתרבות הקפיטליסטית האמריקאית שלו. אחד הדברים שמאוד הערכתי אצלו, הוא שבשנתיים בהן שירת בצבא (בגרמניה) לא הופיע בכלל, ולא דאג להמשך הקריירה שלו. כש"התיידדתי" איתו מצא חן בעיני גם הפן היהודי שלו. הוא נולד (1935) כאלביס אהרון פרסלי, עם תום לימודיו עבד כנהג משאית ולמד חשמלאות. את שירתו המקצועית החל ב1954 כששר על תקליטור לכבוד אמו. ומאז…שר והיה גדול יותר וגדול יותר. הוא רכש מעמד מיוחד בעולם המוזיקה האמריקאית עד שכונה "מלך הרוק אנד רול". על מצבתה של אמו ביקש לחרוט מגן דוד ובהופעותיו האחרונות ענד תליון "חי" גדול על צווארו. אלביס מת משימוש מופרז בתרופות, באוגוסט 1977 (לכן אני כותב עליו) לפני ארבעים שנה והוא רק בן 42, אך יש שנשבעים, שלפני שנתיים, כשמעריציו חגגו לו יום הולדת 80, הוא, בעצמו הופיע לפתע בעת החגיגה לכבודו .
"שבוע טוב"!

19.8.17   כ"ז אב תשע"ז

לתימור ביום הולדתך ברכות חמות, חיבוק חזק והמון מחשבות טובות עליך, על ג'ני ורביעית המופלאים. כשאני חושב מה מניע אותך בחיים, מה דוחף אותך, מה  מריץ אותך אני תמיד מקווה – שאם אתה מתפנה לחשוב על כך – אתה אומר לעצמך שלנו, להוריך, יש חלק בכל תשובה שתיתן, באהבה, בחום, בחשיבה ובהתנהלות. קשה לסמן רגשות על ציר, אנחנו אוהבים אותך ואת כולכם ומאחלים לכם רק טוב הרבה אושר, שמחה ואהבה בכל!

אני חושב שכל יהודי ואפילו ישראלי "חייב" לדעת ולהכיר את עברו הרחוק, שלו, של עמו ושל ארצו. יתכן וזה קשור לתפישתי את חשיבות העבר לגבי העתיד. פרשות השבוע נותנות לנו בסיס להבנת עברנו הלאומי. למשל בפרשת "עקב" בה אלוהים מבטיח לעם הבטחות גדולות בתנאי שיאהב אותו (ילדותי) ויקיים את מצוותיו. אלוהים אינו מצפה שהעם ינהג כך בגלל שנתגלתה לו אמת גדולה, או שהייתה לו הארה מבריקה, או שהעם יזכור לו את כל הניסים שעשה מאז יציאת מצריים. הוא בונה על תקוותו שהעם יעשה כדברו בגלל מה שהוא עומד לקבל כתמורה ליחס זה, ואלה הן הטבות חומריות: אלוהים ירבה את פרי הבטן, את פרי האדמה והצאן, יסיר כל חולי. הפרשה מתארת את רגעי הפיוס אחרי חטא עגל הזהב. הסיפור בקיצור רב: אחר נתינת התורה למשה בסיני, העם בונה עגל מזהב, משה יורד מההר, רואה, כועס ומנפץ את לוחות הברית, אלוהים – בתגובה – רוצה להחליף את העם אך משה מתחנן ומשכנע אותו שלא יעשה כן, שיסלח לעם ואז תיכרת ברית נצחית בין העם לאלוהים. העם מקבל את לוחות הברית השניים, אלא שהפעם, משה עצמו חרט אותן באבן לעומת הלוחות הראשונים שאלוהים בעצמו ובכבודו כתבם. ועוד משפט בפרשה שנוגע בנו יותר. בפרשה מופיע המשפט האומר: "לא על הלחם לבדו יחיה האדם" וזה אומר ש"אוכל" כביטוי ל"חומרנות" זה לא הכל בחיים, יש דברים נוספים מלבד הדברים הפיזיים שנותנים משמעות לחיים. מרקס קרא להם "בניין – על", ואנחנו אומרים נכסי רוח והתעלות הנפש. כי החיבור של אדם לעולמו הערכי הוא זה  שיסייע לו ברגעי השפל בו השפע (הכלכלי) עלול להיעלם באחת. עולם ערכי, שיעזור לו להתמודד במצבי משבר. (כמובן שכל השוואה אלינו היא פרי דמיון הקורא בלבד)
אני מצטרף לדיון על: 'הצגה או טקס מסורתי בערב ראש השנה'. בציטוט  ממשוררנו הלאומי ביאליק שאמר: "עצתי האחת היא: חוגו את חגי אבותיכם והוסיפו עליהם קצת משלכם, לפי כוחכם ולפי מסיבתכם. העיקר שתעשו הכל באמונה ומתוך הרגשה חיה וצורך נפשי ואל תתחכמו הרבה.  אבותינו לא נמאסו עליהם שבתותיהם ומועדיהם, אף על פי שחזרו עליהם כל ימי חייהם כמה וכמה פעמים בנוסח אחד, הם מצאו בהם כל פעם טעם אחר!!
"שבוע טוב"!

5.8.17   י"ג אב תשע"ז

השבוע ערכתי עם מושקו את הראיון עם דרור ויי-חאן- סקי. תוך כדי הראיון זרק לי דרור: "חזרתי השבוע מפגישה נוספת עם בת דודתי במוסקבה והראיתי לה תמונות של הוריך והיא מיד זיהתה שאנחנו קרוביי משפחה דרך סבתא מלכה  -אמו של אבא. וחזר ואמר שהיא זיהתה (מה שכבר ידעתי) את דשה ואפילו את גנייק כקרובי משפחה שלו, שלי, שלנו. מעניין. מסתבר ממחקרו, שמרבית מייסדי הקיבוץ היו קרובי משפחה שלא העבירו את המידע הזה לדורות הבאים. השני. אבל הסתבר לי שבגלל הקירבה המשפחתית (הפתאומית) אנחנו חיים ב"גילוי עריות" כבר כמעט 60 שנה. כשהערתי לו שמנישואי קרובים נולדים ילדים בעלי פיגור, דרור שלף מחקרים המעידים שמנישואי קרובים יוצאים גם ילדים נפלאים, מוכשרים מעל הממוצע ומבריקים. בזה סיימתי את הפרומו לכתבה/ראיון עם דרור סיפור שמתחיל בצ'ינגס- חאן במונגוליה ומסתיים במשמר העמק. ממליץ לכם לצפות בכתבה.
השבוע התחלנו לקרוא את פרשת השבוע הראשונה בספר 'דברים'. החידוש הגדול בה שאותו משה "כבד פה ולשון" לפתע מדבר, כמו שנאמר ב'גשש' – אוטוסטרדה. מדבר ומספר. משה מדבר אל העם העומד ומקשיב לו, מסכם את ההיסטוריה מיציאת מצריים ועד היום, מזכיר לעם את רגעי המשבר שחווה, לא מדלג על גילויי חוסר האמונה, על אף שאותו עם חזה בגדולות ובנפלאות שעשה להם אלוהים. הוא אינו מטיח בהם אשמה אלא לוקח אחריות ואומר הבעיה היא לא בכם, אלא בי, אני צריך להתמודד עם הבעיות שעולות.      משה, איש זקן, היודע שיום מותו קרב, מרחיב וחוזר על הסיפורים עוד ועוד.  מדוע הוא עושה כך? האם בגלל שהוא האחרון שנשאר לספר לדור הצעיר את האמת שלו? למה הוא חוזר כל כך הרבה פעמים  על אותו סיפור? האם כי זו הדרך להכניס לראשים הצעירים את האמונה? או שמא התעוררו אצלו בעיות זיכרון? סימפטום ידוע אצל זקנים. פסיכולוגים אומרים שאדם זקן זוכר את כל מאורעות העבר, אך אינו זוכר כמה פעמים סיפר אותם. לכן קוראים לספר "דברים". אם ספר 'בראשית' עוסק בתחילת העולם, ספר 'שמות' בתחילתו של העם, 'ויקרא' בתחילתה של הקדושה, 'במדבר' בתחילתה של ארץ ישראל, ספר דברים הוא סיפור-תקציר של הספרים הקודמים.
היריעה קצרה מלהיכנס ברצינות לעניין 'תשעה באב', להסברים על יום של צום מלווה בבכי ונהי על חורבן בית המקדש ראשון והשני, רק אציין שהשנה הוא חל  ב- 1.8.17 שהוא יום הולדתה של רעיה ואני מודה, שכבר שנים שלא היה לנו תשעה באב כל כך שמח וחגיגי.    "שבוע טוב"!