חודש: מאי 2017

27.5.17   ב' סיון תשע"ז

לחג השבועות – לפני 3500 שנה כבר נאמר שיש לדאוג לאלמנה, ליתום, לעני ולגר! לפני 3500 שנה קבעה התורה חוקים סוציאלים כאלה, שעל פיהם ידאגו בעלי הרכוש, בעלי הקרקעות והעשירים לחסרי האדמה, לעניים. ובהוראת קבע לדורות, הוגדרו בדיוק אילו חלקים מהיבול יש להשאיר לנזקקים והם:
לקט – מה שנופל תוך כדי הקציר.  פאה – פינה בשדה שאותה אין קוצרים כלל.  שכחה – מה שנשאר אחרי שהתבואה נאספת. ההצדקה ה"אידיאולוגית" וההיגיון הפשוט מאחורי מחווה אנושית זו נעוצה בפסוק הכתוב בתורה " וזכרת כי עבד היית בארץ מצריים" ולפרשנות האומרת שעם שהתנסה בעוני ובהשפלה להיות חלש ועני,
אסור לו לשכוח אף פעם מהיכן בא.
הגרים בתקופת המקרא היו בעלי מעמד נחות במיוחד כי אסור היה להם להיות בעלי אדמה ולכן נידונו מראש לעוני. חוקי המקרא אוסרים במפורש על ניצול גרים. זו מחויבות חברתית שהפכה למסורת ביהדות. הגרה המפורסמת ביותר בתנ"ך, המכונה לפעמים אפילו "האם החמישית" של עם ישראל היא רות!   בועז  – במעמדו ובמעשיו מגלם את המחויבות החברתית הזו, 3500 שנה חלפו מאז פנתה רות, עת ליקטה שיבולים מאחורי הקוצרים, אל מיטיבה בועז ושאלה: "מדוע מצאתי חן בעיניך להכירני ואנוכי נוכריה?" ובועז נושא את רות לאישה והבן שנולד הוא סבו של דוד המלך, המלך החשוב ביותר בתולדות העם היהודי. כל כך הרבה דברים השתנו מאז, אך מדי שנה בחג השבועות, אנחנו מעלים את דמותה של רות המואבייה כסמל ומופת למימוש המחויבות החברתית שלנו – עם ישראל – לעני, ליתום, לאלמנה ולגר.

איך, איך, איך עד היום אחרי ההפקות הקולנועיות המרהיבות כמו "בן חור", "עשרת הדיברות", "שמשון ודלילה" ועוד, לא נעשה סרט על הרומן הרומנטי הגדול  בין בועז ורות. סיפור נפלא על מלקטת שיבולים המושכת את תשומת לב בעל האחוזה והוא משפיע עליה כל טוב, עד שבליל קיץ אחד היא מתגנבת לגורן בה לן ונשכבת למרגלותיו…  יש עלילה מרתקת לסרט! יש תיאורי נוף של ארץ ישראל בראשית הקיץ, שווקים צבעוניים, קוצרים ומאלמות, גורן, מחולות בכרמים וטקסים מפוארים, ויש דמויות ראשיות: אלמנה צעירה ויפה, ענייה ואצילה. וגבר, גביר, בעל בעמיו, אדם ערכי מאוד, עשיר ובודד. יש דמויות משנה משמעותיות: נעמי וערפה ואפשר להתחיל מימי האושר המוקדמים עם אלימלך ומכלון וכליון ויש גם תמונה אירוטית, לתסריט, מה קרה בלילה בגורן, וכל זאת שברקע מנגינות ושירים. ולצופה… יש גם הפי אנד.
בועז הוליד עם רות את עובד, שהוליד את ישי, שהוליד את דוד! ואם תרצו אפשר גם לסיים את הסרט במלחמת "הנינים": בין דוד, נינה של רות לבין גולית נינה של ערפה. מעניין, מי ירים את הכפפה !
"שבוע טוב"!

6.5.17  י' אייר תשע"ז

אומרים ש'אין אדם מתקנא בבנו ובתלמידו'! ביום הזיכרון, על הר הגעש למדתי פן נוסף של המשפט, 'זכותו של אדם להיות גאה בבנו'. כך הרגשתי שם על הר הגעש כשהדר קרא את מילותיו המרגשות על שי והזכיר את דשה וגנייק. חשתי גאווה גדולה בך, הדר, על דבריך, על דרך ביטוי המחשבות שמאחורי המילים ומילוי בקשתה של אמא, שתשמרו את זכרו של שי עד דור אחרון.

על שום מה אנחנו אומרים "יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל"? מקורו של הביטוי "מערכות ישראל", הוא בתיאור הקרב בין דוד וגולית על פי הכתוב בספר שמואל ואני מצטט: "ויצא איש הביניים ממחנות פלישתים גוליית שמו… ויעמוד ויקרא אל מערכות ישראל, ויאמר אליהם: ברו לכם איש וירד אלי אם יוכל להילחם איתי והיכני – היינו לכם לעבדים ואם אני אוכל לו והיכיתיו – הייתם לנו לעבדים. ההקבלה בין 'מערכות ישראל' ל'מחנות הפלישתים' מלמדת ש'מערכות ישראל' הם כוחות הצבא הישראלי הנערכים בקו החזית. ודוד הבוטח בעצמו אומר: "אתה בא אלי בחרב ובחנית ואנוכי בשם ה' צבאות אלוהי מערכות ישראל". מכאן בא הנוסח ליום הזיכרון השנתי, ביום שלפני חגיגות העצמאות.  אני בהחלט מקבל את דברי בן גוריון שאמר כשנשאל על מצב האומה, בראיון לפני מותו: "מה אתם רוצים, זו רק ההתחלה!" אספר לכם היכן ואיך אני זוכר את ההצהרה המפורסמת "אני מכריז בזאת על הקמת מדינת ישראל". היינו בפינוי מ'המערכה במשמר העמק' בגן-שמואל, אחרי שהיה בת חודש במזרע. שם התרכז כל 'הגוף הצעיר' של המוסד (כיתות ז', ח' ו-ט') בניסיון להמשיך ולהתנהל כ א י ל ו הכל כרגיל. קיבלו אותנו שם יפה מאוד אבל אנחנו לא היינו נחמדים בגלל שלא נתנו לנו לחזור הביתה. ביום שישי  ב- 14.5.48 בשעה 16.00 אחרי הצהריים התאספו כל חברי קיבוץ גן שמואל וגם אותנו הזמינו  לדשא ליד חדר האוכל שהיה בו רדיו אחד, מין קופסת עץ גדולה שבאמצעה עיגול בד המכסה את הרמקול ותחתיו לוח זכוכית עם מספרים שמחוג אחד אדום משייט ביניהם ובכל מקום שנעצר נשמע משהו אחר, אפילו בשפה זרה. הקול מהרדיו בקע בעוצמה כזו שגם אלה היושבים על הדשא (כמונו) ישמעו את נאומו של בן גוריון. שמענו אותו מסיים במשפט המחץ ואת מחיאות הכפיים הסוערות שליוו אותו. אני לא זוכר שהיו גילויי שמחה מיוחדים, אני זוכר דווקא את השקט שהשתרר בגן שמואל אחרי הנאום. על הריקודים ברחובות, השמחה והצהלה ברחבי הארץ, קראנו למחרת בעיתון שנפרש במקום מיוחד לו על הקיר בכניסה לחדה"א כיון שהיה רק עיתון אחד לכל הקיבוץ. את תשומת לבנו משכה הרבה יותר ההודעה על פלישת הצבאות הסדירים של הארצות הערביות לארץ אבל אחרי 'הניסיון' שרכשנו בקרב על משמר העמק, בניגוד למבוגרים מודאגים, אנחנו לא דאגנו והיינו בטוחים בניצחון הפלמ"ח וההגנה שהפכו לצה"ל.
"שבוע טוב"!