"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה – זיכרון זה גם פרספקטיבה"
26.9.20 ח' תשרי תשפ"א – ליום הכיפורים.
קטע מתוך השיר "תִּסְלְחוּ לִי" – כתב נועם חורב
אֶצְלִי חֶשְׁבּוֹן הַנֶּפֶשׁ לֹא קוֹרֶה בְּהַזְמָנָה
הוּא נִמְתָּח וּמִתְפָּרֵשׂ עַל פְּנֵי כָּל הַשָּׁנָה
הַסְּלִיחוֹת שֶׁלִּי הֲרֵי נִבְרָאוֹת בְּיִיסּוּרִים
הֵן מַתְחִילוֹת בְּתוֹךְ-תוֹכִי וְזוֹרְמוֹת לַאֲחֵרִים
אֵין לָהֶן זְמַן
אֵין לָהֶן מִסְפָּר
אֵין לָהֶן תַּאֲרִיךְ לֵידָה מְשֹׁעָר
הַסְּלִיחוֹת שֶׁלִּי הֵן עִנְיָן מְאֹד פְּרָטִי
מִתְעַקְּשׁוֹת לְהַגִּיעַ מִמָּקוֹם אֲמִתִּי
הֵן שְׁמוּרוֹת לְעַצְמִי, לַחֲבֵרִים, לַמִּשְׁפָּחָה.
ארבעים שנה לגלגנו על יום כיפור ועשינו "דווקא" לכל מה שחשבנו שקשור בדת. צחקנו על חמשת "עינויי הנפש": אכילה ושתייה, רחיצה, סיכת הגוף בשמן, נעילת סנדלי עור ויחסי אישות, גיחכנו על כך שאדם מבלה יומו בבית הכנסת ומתפלל, הנהנו בראשינו ברחמים על סבל הצום על שלושת יסודותיו: תשובה, תפילה וצדקה, על ה"בין אדם למקום" ו"בין אדם לחברו", התפילות הממושכות, הסליחות והמחילות. ואפילו על הבגדים הלבנים שהם סמל לזיכוך והיטהרות. ואז… פרצה מלחמת יום כיפור ונתנה ליום זה היבט חדש, היבט אחר. מאז, יום כיפור הוא גם יום שלי! ליום הכיפורים יש משמעות ענקית בעיני משמעות של קיום עם, מדינה ו"לו יהי". כשאומרים לי 'יום כיפור' עולה במחשבתי, קודם כל, אותה מלחמה קשה ונוראה. אבל גם למדתי לאהוב ולהתרגש מ"נתנה תוקף" למדתי להקשיב ל"כל נדרי". למדתי עד כמה ביום זה בא לביטוי השוני שבינינו אבל אפשר לחיות ביחד. הבנתי עד כמה ה'יהדות' וה'תנ"ך' חשובים לי. יום כיפור הוא בשבילי יום מיוחד בו אני לא קורא תפילות אבל עוד שומע את שריקות הפגזים, עוצם עיני ועולים פני חברי החיים של אז… ואחרי מלחמה כזו יש מקום רק לתקוות!
כאח לי היה עמוס לין. בן בכור לרחל ועמנואל שגם הם היו לנו סוג של הורים. קרוב לי כמו ילדי קבוצת "סנונית": מנחם, עודד, עדי, הגר תרצה, יעל, מיכל, גדעון ודיזי, כולם ז"ל, שמהם נותרו רק זיכרונות נפלאים. מקבוצה של שנים- עשר ילדים נותרנו ארבעה, מהם במשמר העמק שניים – אהוד ואנוכי. כולנו חונכנו "לא לבכות, וצריך להתגבר" ואנחנו כאלה. בעיני, עמוס היה המוכשר שבינינו ואת כישרונותיו כיוון לספורט ולמוזיקה, כולל הצטיינות בשחמט. כל שנגע בו היה מושלם. יסודי, מעמיק, מדויק כמו כתב ה"רדיס" היפהפה שלו. עמוס היה הילד ה- 33 של הקיבוץ. היה מוצר טיפוסי של החינוך הקיבוצי של פעם: אכפתיות לכל המתרחש בחצר, בתנועה ובמדינה, שכל חובה, צריך למלא. כך היה בעבודה במחסן תבואות, בריכוז חדר האוכל, ריכוז האולפן, בתמה, כקצין ארטילריה בתותחנים, בכדורסל ובתזמורת, בכל תפקיד שנדרש. היה מזכיר קיבוץ בשנות ה- 80. כל דבר שצריך להיעשות נרשם קודם כל בפנקסו והכל טופל באדיבות, בסבלנות, בקצב שלו ובמאור פנים. מה שהספיק לעשות נמחק מהפנקס כי בוצע עד תום וללא קיצורי דרך. אני זוכר שסיים את כהונת המזכיר שלו הראה לי את פנקסו ואמר: "נשארו לי עוד 82 עניינים שלא הספקתי לטפל בהם" וחייך. זה היה סוג ההומור הטיפוסי לו. והכי חשוב לומר, עמוס היה איש משפחה למופת. הבית החם שבנה עם זיוה, ילדיו, נכדיו וניניו.
אהבנו אותו בשל היותו אנושי, חבר נאמן לדרך ארוכה ויותר מכל כאח יקר.
"שבוע טוב"!
שבועטוב 