"שבוע טוב" (342)

אמא                        1.9.18  כ"א אלול תשע"ח

אמא שלי, הלה – חיה מרנהולץ – גורדון נולדה בכ"ג אלול תרס"ג (6.9.1903) השבוע ימלאו 116 שנים להולדתה ואני מקדיש את ה"שבוע טוב" למי היא הייתה בחייה. לזיכרה. אני יודע שכבר שמעתם את הסיפור, אבל אני מבקש אתכם – אם יש לכם תיקיית משפחה שמרו אותו לדורות הבאים. זו בקשתי.

…אמא נולדה שבע פעמים וכמעט מתה שבע פעמים, עד שהשביעית הכריעה אותה. אימא נולדה  בפעם הראשונה, ב – 6.9.1903, כפרי אהבתם של הוריה, נולדה ומום בליבה. הרופאים לא נתנו להוריה תקוות גדולות שתחייה, אבל היא גדלה כבת לתפארת כמו כל הילדים על אף החשש התמידי לחייה.

אימא מתה ונולדה עם החלטתה לעלות לארץ ישראל, להצטרף לאבא בקיבוץ הצעיר, על אף איסורי הרופאים להימצא במציאות תנאי חיים קשים כל כך, אימא כמעט מתה כשיום אחד איבדה את הכרתה וגופה קרס בעבודה במשתלה. חודש ימים שכבה ללא תזוזה במיטתה ואז, נולדה מחדש. ביום בהיר אחד קמה, כאילו ליבה לא עבר אירוע והלכה לעבודתה. רק שגמלה בה ההחלטה כתוצאה  מהקריסה, להביא ילד לעולם. רופאיה ומשפחתה הסבירו לה חזור והסבר שליבה לא יעמוד בלידה, אבל אימא ידעה בדיוק מה נכון לה. בעקשנות ובנחישות עמדה על זכותה להיות אם ככל האמהות. הלידה הייתה קשה מנשוא ושוב כמעט מתה. בזכות אבא ואולי גם בזכות הבריאות הטובה בה ניחן הבן, עמדה מול המות וניצחה אותו גם הפעם.

במוות הרביעי מתה נפשה, לא גופה. ממנו, כבר לא יצאה אף לא לרגע אחד: כיליון משפחתה הענפה, בפולין במלחמה הגדולה. תחילה רק שכבה על מיטתה ובכתה, אחר כך הילכה בחצר הקיבוץ ופניה באדמה, לא חייכה ולא צחקה ואפילו לא שמחה יותר, לא במשפחתה הקטנה  ולא במשפחת הקיבוץ הגדולה. ושוב נולדה מחדש כשקמה והחליטה שמהיום ואילך אני, האישה הקטנה , אעזור לכל מי שזקוק למעט תשומת לב, לשיחה משתפכת, לחום. כך הביאה לביתה חברים וחברות שאבא והבן היחיד לא סבלו להימצא בחברתם והייתה יושבת ומשוחחת איתם שעות ארוכות. בעבודה הייתה המחסנאית של יחידת הפלמ"ח שחיה בקיבוץ ושם לא רק דאגה למחסורם בציוד שוטף, אלא הייתה לאוזן קשבת להם. לאהבותיהם הנכזבות לדאגה להורים החולים ולגעגועיהם. באותה תקופה החלה להרגיש ביכולתה לתת לאנשים ולתרום לאלה שחיים קצת שלווה ורגעי בית. המוות הרביעי לא עזב אותה לרגע וכתשובה לו, בעוז רוחה החליטה להביא עוד ילד לעולם. "כולם מתו לי אולי הילד שייוולד לי, יביא לי פיצוי דל ומזור לפצע שלא מגליד ולא יגליד" הייתה אומרת. שוב הרופאים מזהירים אותה שליבה לא יעמוד בלידה, שאין לה כל סיכוי. היא לא ניסתה להסביר להם, שהילד, הוא התשובה היחידה שנותרה לה מול השמדת משפחתה ודבר לא ימנע ממנה להביאו לעולם. חודשי הריונה היו חודשי האושר הגדולים שלה, היא אהבה את כולם וכולם אהבו אותה, החודשים חלפו עליה בבריאות טובה והחיים השמחים כמו שבו לפקוד אותה, תקופה של חיבוקים ונשיקות, טיולים ביער ובחצר המשק. התעניינות בלי גבול בכל הנעשה בכל כך הרבה אהבה וגאווה.

באחד הימים, בזמן ההוא, באתי אליה בוכה ומיבב "כי מישהו הרביץ לי" אחרי הליטופים המרגיעים אמרה לי את המשפט הבלתי נשכח שלה:      "בתורה כתוב ואהבת רעך כמוך, את המשפט הזה כמובן שאי אפשר לממש אבל חז"ל אמרו: אל תעשה לחברך מה שאינך רוצה שייעשה לך ואת המשפט זה אפשר וצריך לקיים".  לימים, כשגדלתי קצת, כתבתי את המשפט הזה במסגרת מאמר בעיתון בית הספר ואבא, שהיה מנהלו, היה מאוד גאה בי על כך. בלידת אחי, אימא כמעט מתה הרופאים התרוצצו סביבה לייצב את דופק ליבה ואת יתר המערכות שכמעט קרסו, והצילו אותה. לא היה אדם מאושר ממנה על פני החלד בהחזיקה על ידיה, בקושי, את תינוקה החדש השמנמן. על פניו נראה כי שחור ליבה וכאביה חלפו ורק כשהייתה לבדה עמו הייתה מדברת אליו פולנית ומספרת לו על מי שלא יכיר לעולם על הסבים ועל הדודים ובני הדודים.

המוות השישי היה, גופנית, הקשה מכל וכמעט גרף אליו גם את אבא הפעם הלב חדל מפעום הוא נסתם וגרר אחריו סתימה במוח ושיתוק במחצית גופה הצנום. לאמא עשו את ניתוח הלב הפתוח השביעי בארץ. הניתוח הצליח ואימא נולדה שוב. אחר הניתוח שכבה חודשים בבית החולים.  אט-אט החלה לחזור לעצמה, חזרה לדבר תחילה באידיש בלבד אחר כך גם פולנית ובסוף גם העברית חזרה להיות שגורה בפיה. חזרה להלך כשרגלה המשותקת החלה לתפקד ואפילו חזרה לעבוד ליד מכונת התפירה כשידה המשותקת משתפרת מיום ליום. ההחלמה הייתה איטית ביותר במשך שש עשרה שנה, כל יום חל שיפור קטן.

כבר אפשר היה לנהל שיחות קצרות וכבר הגישה לאורחיה כוס תה בעצמה. אבל מה שהחזיק אותה בקשיים הפיזיים היומיומיים יותר מכל, הייתה האהבה הגדולה בינה לבין אבא. לנו, אימא כבר הייתה דמות אחרת. קטנה, רזה מאוד, שבירה, קצת כפופה, הולכת לאיטה ורק בפניה ניכר כל סבלה ותסכוליה. החיוך הפך לחצי חיוך, החיבוק היה הנחת יד בלבד והכי כואב שאתה רואה כמה היא רצתה להיות היא. בשיחותי עם אבא על מצבה, שיחות בהן היה ממש בוכה לידי היה אומר: "צר לי, כל כך צר לי שהבן הצעיר שלנו לא יזכור ולא יכיר את אימא במיטבה כפי שהייתה לפני המחלה". אימא לא נשברה אף פעם כי הייתה אישה מאוד אופטימית והמשיכה לנהל את חייה הרגילים, כאילו לא היא זו שחזרה מהעולם הבא בו הייתה רק לא מזמן.

מהמוות השביעי כבר לא נולדה מחדש. מספר שנים לאחר שחזרה מהניתוח הופיעה בביתנו אישה. הסתבר, שהיא הייתה השריד האחרון של משפחתה שנותר מהמלחמה הגדולה. אימא נצמדה אליה, עטפה אותה באהבה, טיפלה בה ובבנה היחיד ודאגה לכל מחסורה. לשמחתה לא היה קץ כשהתקשרה לגבר ועוד קיבוצניק וכלל לא היה אכפת לה מיהו, העיקר שתהיה מסודרת בחיים ורק אבא היה אומר עליו כשהיא אינה שומעת: "הוא לא חכם גדול ולא טיפש קטן". הקשר ביניהן נשמר ברציפות ואחת לשבוע ואחר כך שבועיים הורי היו נוסעים לבקרם בקיבוצו. ב – 10.11.1972 בדרך הביתה כשפסעו בצומת המובילה לתחנת האוטובוס, ליבה קרס. אימא התמוטטה בזרועות אבא התומכות בה ונפטרה במקום.

מאז מותה הרבה מהטוב, היפה, הנעלה, האצילי, העדין והרך הלך מעולמנו עמה, וכשאני מגיע למיטת הבטון המשותפת שלהם ורואה את עץ הפיקוס מצל עליהם ושיח הלילך צומח מאחורי המצבה, שני השרידים היחידים  שהעברנו מהעציצים ממרפסת ביתם לאדמה העוטפת אותם, אני לא בוכה, אני רק מאוד  מאוד מתגעגע.

"שבוע טוב"!

ואי אפשר בלי… ברכות ואיחולים לכל נכדינו בפרוס שנת הלימודים החדשה: לאן,  מאי, לי, מור, אורי, ניר וגלי בבתי הספר לרומי ותומי בגנים לשני ותומר בפעוטונים ובקצה השני, ליהב, לי עצמי בבר אילן ,לרעיה הבלתי נלאית בספריית בית הספר ולקרין אשר בקודקוד מערכת החינוך . שנרבה דעת, נעשיר את עולמנו, נלמד ברצינות ובתשוקה, נשחק, נכיר חברים חדשים ונשמח בכל רגע, שתהיה לנו שנת לימודים נפלאה!

"שבוע טוב" (340)

יובל לתימור          18.8.18  ז' אלול תשע"ח

תימור נולד בתקופה של חוזק והישגיות של מדינת ישראל ושל עם ישראל, בשנה בתקופת האופוריה שלאחר מלחמת ששת הימים. הייתה התרוממות רוח של העם ברמה כזו, שרק בודדים הזהירו מפניה ואף אחד לא הקשיב לקולם. לתוך החגיגה הגדולה הזו תימור נולד  והולדתו הייתה החגיגה הפרטית הגדולה שלנו. מהולדתו ועד היום הוא נאמן ונחוש ברצונותיו ובדרכו. קורא היטב את המציאות ויודע להתמודד עם הקשיים שהיו. בעזרת היצירתיות שלו,  בסקרנות וצמא לדעת, ללמוד, לראות, לנסות, מגלה תחומים חדשים ולעסוק בהם. והכל ברוח אוהבת, בסבלנות ובמאור פנים, בהומור, בהשתלבות שטותניקית בין חברים, בכל סוג של חברה בין אם של אינטלקטואלים ובין אם זה 'עמך', ולא שוכח, כמובן, את הספורט, כל ספורט שהוא. כן, וגם מעניק לנו, הוריו, תשומת לב אמיתית ומתעניין במעשינו ובחיינו. וכך גם בקשר עם אחיו ואחותו ומשפחותיהם. לכאורה, בכך סיכמתי לאפיין 50 שנה ברוכות לילד/לנער/לאדם הבוגר. אבל … אי אפשר לי שלא להתפעל, לשבח, ולקלס ולהתגאות, בצייני את כל מעלותיו, מבלי להעלות לראש שמחתנו את ג'ני והילדים אן, מאי, לי ותום, הצלחתו הגדולה ביותר. לאחרונה שמתי לב שאני גם מתפאר בך כששואלים אותי מה עושה הבן שלך שעזב את הקיבוץ, ותמיד אני מוסיף: כששואלים אותו מאיפה הוא הוא משיב ב"גאוה": ממשמר העמק!
תימי! בן יקר!! קבל מאיתנו באהבה גדולה את כל הברכות והאיחולים והחיבוקים עבור הגאווה והשמחה הגדולה שאתה גורם לנו.

תודה על הברכות! העורך המתיוון בימים אלה ממש

תימור נולד לברכה ולכן המעבר לפרשת השבוע הוא קל מאוד. פרשת "ראה" מתייחסת (בין השאר) לברכה ולקללה כפי שכתוב בתחילת הפרשה: "ראה, אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה…" הברכה מותנית כמובן –  באם תשמעו למצוות אלוהיכם, –  והקללה, אם לא תשמעו…" מעניין איך ההוא במרומים מאפשר בכלל את זכות הבחירה בין עשה טוב ועשה רע, כנאמר במקרא לבין יצר לב האדם לבין חוקי הטהרה והקדושה. מעניין לדעת שכל הברכות והקללות שבפרשה, עוסקות בעניינים חומריים ולא בעניינים רוחניים או בענייני אמונה פרט לנושא אמוני אחד והוא עובדי אלילים. הר גריזים הוא הר הברכה והר עיבל הוא הר הקללה ושניהם צופים על שכם. מה מקור השמות המוזרים האלה? מקור עממי מספר שהשם גריזים נגזר משמן סמיך (גריז) שבו היו מושחים את צירי העגלות שיעשו דרכן במהירות, בשליחות הטוב והברכה ויגיעו ליעדן מהר. ואילו הר עיבל נגזר מצליל המילה "איבה": איבה לעם, איבה לארץ, איבה למצוות. אומרים שמאחר וחזרו על המלה פעמים רבות, נוצרה המילה "עיבל". והעיר ששמה "שכם" השוכנת למרגלותיהם, שמה בא ללמדנו כי הטוב והרע ניצבים זה מול זה בכל אחד ואחת ושבידיה/ו להטות את ה"שכם" לכאן או לכאן.  וברגע האחרון: ברכה גדולה לקרן, שיר, גלי, רומי ושני לכניסתם למעון הביניים החדש והאחרון, שתרוו בו רק רווחה, נחת ונוחיות!         "שבוע טוב"!

"שבוע טוב" (339)

11.8.18   ז' אלול תשע"ח

במרכזה של פרשת השבוע  "עקב", עומד, עם ישראל – עם של נוודים שלא ידע מעודו מהי מולדת. לא ידע דבר בהלכות ניהול מדינה. לא בעיות ביטחון, לא יחסי חוץ ויחסי שכנות עם מדינות אחרות, ולא ניהול משק כלכלי. והנה, הוא עומד להיכנס לארץ בה יושבים עמים שנכנה אותם 'עמי המקום' והנה מה אומר להם אלוהים: איתם אין לכם פשרות, אין משא ומתן, אין הבנות. אותם צריך 'להכות', בלשון המקרא: "ואכלת את כל העמים". לא אמר: "ואכלת את פרי אדמתך" אלא את "העמים". במילים אחרות אותם צריך להשמיד השמדה טוטאלית! דרככם תצלח במידה שתצייתו לי ותעשו כדברי. בעברית של ימינו כשאנחנו אומרים "אכלת אותה" יש לביטוי משמעות של הפסד, לביטוי במקרא ו"אכלת אותם" יש משמעות של ניצחון משום מה. במחשבה נוספת האם מפרשת "עקב" החלה להתפתח שנאת ה'אחר', שכל פתרון ליישב סכסוך הוא בדרכים אלימות וכיבוש?

"הבית הגדול יעמוד לעד"! עם חלוף הזמן הבנתי שיותר לא יישמעו צעדי ריצת ילדים במסדרונות הבית הגדול וגם לא צהלות משובות נעורים, ולא גלישה על מעקי המדרגות. לא נראה בבית טקסט ולא צילום של מגילת היסוד תלויה על הקיר וגם לא פינת זיכרון ל- 41 בוגרי המוסד שנפלו במערכות ישראל. הבית, אכן , שומר על חיצוניות מרשימה אך תוכו שונה. הבית הפך לבית משרדים שעליו אפשר לומר ברוח אלתרמנית: "יש בתים יפים ממנו, אבל יפה כמוהו אין". זה הבית שהיה לי בנעורי 1945-1950 ובית שני בתקופת היותי רכז המוסד בשנים 1977-1984. כשהוזמנתי להשתתף בסרט שנעשה על הבית באתי ברצון לספר עליו. כשראיתי את התוצאה חסרה לי הנשמה המיוחדת של הבית. עלה בי הרצון לעשות סרט אישי בו אספר על הבית הגדול מנקודת מבט אישית שלי, לא על המוסד, רק על הבית ונשמתו. ביקשתי אישור פורמלי מאורי ודפנה ואז וודאי שפניתי למושקו בבקשה שנעבוד עליו ביחד. מושקו, שלא גדל במוסד נעתר לי ברצון ופתח בפני את אוצר ארכיון הוידאו, שמחומריו בנינו יחד את הסרט. במהלך עבודתנו הוא התנהל כאילו הוא זה שהתבגר בין כתליו של הבית. מתוך כך הסרט הוא של שנינו. אין מילים בפי להודות לו על כך. הסרט נעשה לכבוד הוגי ומייסדי רעיון החינוך המשותף, שבראו את הרוח המיוחדת ששרתה בו ולבוגרי המוסד ומחנכיו שחיו בו ונשמו אותו. אני מגיש אותו לרעיה האחת והיחידה הנושאת את נס הבית הגדול בעבודתה בו מ- 1970 בקומה העליונה עם "ניר" ועד היום בקומת הקרקע בספריה, 48 שנים. בזכותה נולד הרעיון, איתה נכתב התסריט שהוא הבסיס לסרטון שתראו וכעת… שורו הביטו וראו!
"שבוע טוב"!

"שבוע טוב"(338)

יום הולדת לרעיה        4.8.18  כ"ד תמוז תשע"ח

היהדות מדברת על שלוש אהבות גדולות: 1. "ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך",  2. "ואהבת את רעך כמוך",  3. ".ואהבתם את הגר, כי גרים הייתם בארץ מצריים". גילוי נאות: אני לא מכיר את אלוהים, ולכן לא אוהב אותו. אני אוהב את רעי, אולי לא כמו את עצמי והגרים שאני אוהב אני לא זוכר שהם גרים. אני הכי אוהב את רעייתי שלי! יש שיגידו : אתה אדם הרואה רק את עצמו ואני אשיב: יכול להיות, אבל זה מי שאני, יש בי אהבה גדולה, ענקית אחת, לרעייתי והיא גדולה מכל האהבות הגדולות והחשובות המיוחסות ליהדות ואני מאושר שכך הם חיי. מתי נחשפים כך ומצהירים על אהבה בציבור כלשהו, אפילו במשפחה? ביום ההולדת! רעי שלי, מה אאחל לך,
דברים שאפשר לומר בפרהסיה: ראשית בריאות! שתשובי לרקוד ותמשיכי בפעילותך כפי שאת מרגישה, שתזכי להתייחסות חמה ולחוויות עם ילדינו ומשפחותיהם, עם נכדינו ונינתנו ואני אמשיך להרעיף עליך את אהבתי!


ולעניין אחר לחלוטין. השבוע עברתי התרגשות גדולה, הוזמנתי לצפות בהריסת מכון החליבה. היה לי עצוב. כל נגיסה של השופל במבנה כאילו חתכה חלק מעברי. באוקטובר 1955 התחלתי לרכז את הרפת והמשימה העיקרית שלנו הרפתנים בשנה זו הייתה להעביר את הפרות מרפתות א', ב', וג' בה שכן גם מכון החליבה הקטן הראשון (שתכנן פייבוש), לאיזור החדש מעבר לואדי. הסככה כבר הייתה מוכנה ועיקר העבודה היית סיום בניית המכון. יוסף עופר הופקד על המלאכה ואני הייתי כרכז האחראי כלפי ריכוז המשק (יוסקה אפרתי) שלחץ קשות על ביצוע מהיר ועל סידורי העבודה לקראת המעבר. וכך ב1956, בסתיו אם אינני טועה, ביום אחד העברנו את הפרות לסככה הראשונה והתחלנו לחלוב במכון הכי משוכלל בארץ לזמנו מסוג "שדרת דג". שתי שורות שבכל אחת עומדות 9 פרות זו ליד זו. מובן שהיו קשיים- עד שהפרות  התרגלו למקום החדש וגם למתקן החדש לחליבה וגם אלינו הרפתנים, הצוות הראשון של החולבים במכון החדש מנה את יהודית גבעון, גילה גור, שרקה, יוסף עופר, יוחנן רון, מוישה א' ואנוכי, הצעיר שבחבורה. זו הייתה ממש התרוממות רוח, ממש תחושת אושר להגשים חלום – לעבוד במכון החדש. הייתה לנו שם עליה ניכרת ברמת החיים : מקלחת, בית שימוש, פינת קפה, היינו עולים בסולם הקטן אל טנק החלב שמילא את אולם הכניסה למבנה ו"מורידים" לנו לקפה את השמנת שהצטברה למעלה במיכל החלב . זיכרונות רבים צפו ועלו בראשי. תוך כדי ביצוע ההריסה ניגש אלי גיורא בליכר והעיר: "קשה לך, הא!" עניתי לו: "מאוד". קשה לי, שפרט לשינויים בסולם הערכים שלי בקיבוץ  משנים לי גם את הנוף. שבאתי הביתה סיפרתי לרעיה כמה התעצבתי שהרסו את המכון והוספתי שהדבר היחידי המנחם על הריסת המבנה בן יותר מחמישים שנים, שבשטח הבנייה ישכנו בעתיד באושר קרן ושיר.
שיהיה לנו "שבוע טוב"!