חודש: נובמבר 2012

משפחה.
לפני כמה שבועות ישבתי בחדר האוכל עם קבוצת חברים ודיברנו על השינוי שחל במיקום המשפחה בחיי הקיבוץ עם הזמן. אני אמרתי שעניין המשפחה הוא עתיק מיום בריאת האדם וסיפרתי להם קטע מתקופת האבות.אבל לפני כל זה ברכת "ברוך שב הביתה" ליהב! וברכת "יישר כוח" למיה עם סיום לימודי התואר השני ושתמצאי מהר עבודה מעניינת בהתאם לכישורייך ולימודייך. אז ככה:
אברהם (אבינו) לא היה איש משפחה רגיל. כל הזמן רב עם אביו. בשעת רוגז ניפץ את הפסלים בחנותו, ניתק איתו כל קשר, עזב את ארם נהריים והלך לאן שאלוהים הוליך אותו. אברהם, הוא ממציא הדת של אל אחד. שרי אשתו הלכה איתו. זוגיותם לא היתה טובה בלשון המעטה: ללדת בגיל 90, אירוע עקדת בנם, הגר וישמעאל.. לא פשוט. עם כל זאת, כשחיפש אישה לבנו יצחק, שלח אברהם את עבדו לארם נהריים (ורשה דאז) למצוא לו אישה ממשפחתו שלו. במונחים של היום "בעלת דם כחול", בתקווה, שיצליח יותר ממנו. גם חיי המשפחה של יצחק לא צלחו. כולנו מכירים את סיפורי בניו יעקב ועשיו, התחמנות של רבקה ויעקב בנה האהוב עליה. ונעבור לסיפור משפחתו הענפה של יעקב על נשותיו ושיפחותיו, על 12 בניו ובתו היחידה. אין שם שלום ואין הבנה הכל נראה מורכב ודיסהרמוני. כשאנחנו מחפשים את המשפחה האמתית, המשפחה המלוכדת היחידה, בתנ"ך הקדום, אנחנו חוזרים לנוח.
כבר סיפרנו ,פעם, שסבא מתושלח (בן 937) ואבא למך (777) לימדו את נוח, שסוד ההצלחה בחיי המשפחה הוא חינוך הילדים בדרך של הענקת אהבה, כבוד ודרך האמת שלך, כהורה. רק בדרך כזו, אמרו, תתפתח משפחה גדולה, מאוחדת ומאושרת. וכך, כשהגיע נוח  לגיל 550 שנה, בעת שישב בבר ושתה את כוס יינו השביעית הרהר, לפתע, בדברי אביו וסבו וחשב: "האם חינכתי את ילדי כעצתם?" "ההלכתי בדרכם?" הניח את כוסו על הבר ואמר: "עוד כמה ימים אהיה בן 580 שנה ואז אעשה דבר. אומר לילדי כמה שאני אוהב אותם, כמה שאני רוצה לחבקם כל אימת שאני פוגשם בשובם מן הציד, מן השדה עם המקנה, או מהבאר. לומר להם כמה שאני מרגיש שהם שלי/נו. ולא רק הם, כל בני ביתם הם אהובי. אני לא מטיל ספק שהם יודעים ומרגישים באהבתי, אך יש דברים שצריכים גם להיאמר בקול רם!
כינס נח את אשתו ושלושת בניו על נשותיהם ונכדיו הניף כוס יין בידו ואמר להם: "משפחתי האהובה! אני אעשה הכל כדי לשמור עלינו ואתם שימרו בכל תנאי על אחדות ואחווה, חיו בלי ריב ומדון והנחילו ערכים אלו מדור לדור" כשהניח את כוסו כדי למלאה שנית ולהשלים את ברכתו, נשמע לפתע קול האלוהים האומר: "מבול אני עומד להוריד על הארץ, נוח, איש צדיק ותמים אתה, קום ועשה לך תיבה 300 אמה אורכה ו – 30 אמה גובהה, קח אתך את אשתך ואת משפחתך ואת כל מיני החיות זוגות- זוגות לתיבה ושמור עליהם כבבת עיניך בדרך האהבה, הכבוד והאמת שלך, למען הדורות הבאים". ההמשך, לאחר המבול, כבר לא היה,משפחתית כל כך מוצלח, אבל… החיים זרמו. מבני יעקב נוצר עם והעם חולק לשבטים ובראשם משפחות וכך גם קרה לנו, מחברה משימתית, מקולקטיב רעיוני, חוזרת המשפחה לנקודת מוצאה להיות התא הראשוני, הבסיסי. כשסיימתי את דברי, מישהו אמר ספק בלעג: "איך תמיד אתה מגיע לתנ"ך"? לא השבתי, כי פתאום, לא יודע למה, נחנקתי מרגש אהבה לכולכם! סימני הגיל?

     "שבוע טוב"!

אתמול ציינו יומולדת לקרן אני באמת שמח לאחל לה בשם כולנו ברכות חמות של שמחה ואושר ואהבה. אתמול גם יהב גוייס ל"עמוד עשן" בחיים שלי לא חשבתי שאני אראה שמגייסים נכד (לא בן) בצו 8. האירוע מעסיק אותי במחשבות , בתחושות בטן, וגם בגאווה. ברכתי אותך ב"שמור על עצמך" קבל ברכה זו כביטוי כנה לדאגתנו ובצע.

                                  החלום שיתגשם

" האם יש בחייך משהו עליו אתה מתחרט ומצטער?" הוא שאל אותי בסופה של השיחה בבית הקפה בבוקרו של יום קיץ חם.

"כן", השבתי, יש נושא אחד המלווה אותי כבר שנים והוא אירוע  החתונה שלנו, אירוע שלא הצלחתי להפוך אותו ליום מיוחד לי ולרעייתי". ארשת פניו הביעה פליאה על תשובתי והוסיף: "הסבר, זה מתחיל להיות מעניין".

ואני המשכתי: "בערבו של יום, אחרי העבודה, עלינו ארבעה זוגות צעירים על משאית בלוויית חברינו ונסענו לעיירה הסמוכה לטקס הנישואים שלנו. הרב כבר המתין בחצר ואחרי עשרים דקות כבר היינו חזרה על גבי המשאית בדרכנו הביתה, נשואים כדת וכדין. אשתי (החוקית עכשיו) הלכה לבית הילדים להשכיב את הילדים לישון ואני, החלפתי בגדים ויצאתי לחליבת לילה. כך, ללא הורים ומשפחה, ללא תחושת חג, ערכנו את נישואינו כשרק האהבה מחפה על יום שגרתי זה.

בליל שבת נערכה בחדר האוכל מסיבה בקיבוץ לכל הזוגות. כולם שמחו מאוד   ובייחוד ההורים והמשפחות שזכו להרבה ברכות "מזל טוב", "מזל טוב", מכל עבר, פה טפיחה על שכם, פה נשיקה על לחי ופה חיבוק חברי אמיץ.

אחר- כך נסענו לשלוש שנות ירח דבש בצ'ילה, בתחושה, ש"הביחד" שלנו ירפא את אכזבת יום החתונה.

מאז, כל השנים אני נושא בלבי מחשבות על כך שאשתי ראוייה לחתונה גדולה ומפוארת. ככל שאהבתי לה גדלה ומתעצמת, הייתי חולם בלילות על חגיגה נוספת, בידיעה, שעוד תהיה לנו הזדמנויות לקיימה. רציתי לארגן לנו חתונה חדשה במועד חתונת הכסף, להזמין את כל חברינו וידידינו לגן גדול מקושט באורות בורקים, ללבוש חליפה כהה, עניבה מהודרת, כיפה הולמת. אשתי תלבש בגדי לבן והינומה תכסה את פניה וכך נצעד: אמהותינו מובילות את אשתי והאבות אוחזים בי בידיים רפויות. התהלוכה הקטנה תובל בידי ילדינו הגדולים הנושאים את החופה, כשהצעיר נושא מגש ועליו זר חבצלות לבנות, בקבוק יין וקופסא כחולה ובה: הטבעת. ידידי הרב מנשה ישיא אותנו ותוך כדי שבע הברכות אבי ילחש לי: "מה לך ומה לנו בטקס יהודי דתי הזה"? ואני מחייך ומשיב לו: "אתה מכיר טקס חגיגי יותר"?

   החלום הזה לא מומש. ממש במועד שתכננתי, נמצאתי ליד אגם קרעון אשר בלבנון בשירות מילואים והמחשבות היו מרוכזות בסיטואציה המוזרה של לחיות בשולי מלחמה, ששום דבר אינו ברור או מוגדר. מצב שיאפשר לומר כבר: "חיים חיי שיגרה". החלום לא מומש אך לא חדל מלהופיע בחלומותי, אם אין חתונת כסף אז תהיה חתונת זהב: הנה, אנחנו עוד צועדים לבד כשאני נשען על אשתי, הורינו, בזיכרון הקבוע שלנו, ואנו ממשיכים לנהל אתם את השיחות שלא תיפסקנה כנראה לעולם.  רק שעתה, ארבעת בנינו שגדלו נושאים את החופה כשבנות זוגם אוחזות בידיהם והן אוחזות בזרים ענקיים. בתנו, היהלום שבכתר, נושאת את הפרחים והטבעת, זר לראשה וגם היא עוטה לובן, כי ככה ביקשתי ממנה. נכדינו מקפצים  סביבנו ומרקדים ובידיהם נרות לבנים שאשם מרצדת ברוח הקלילה.

ידידי הרב מנשה משיא אותנו בחיפזון, כי גם לו כבר קשה לעמוד זמן רב על רגליו וכשתם הטקס, אני, בפעם הראשונה בחיי אומר לאשתי: "בואי נרקוד", מניח את המקל ליד השולחן עליו ניצב בקבוק היין והקופסא הפתוחה. אני אוחז באשתי, נשען עליה וכך אנו רוקדים כמה רגעים. חסר נשימה היא מלווה אותי למקום מושבי ואני כאילו שומע באוזני את אמי אומרת לרעייתי: "זוסטביון, למה הוא צריך את המאמץ הזה? שינוח" ומוסיפה: "הייתה לכם אולי חתונה צנועה ברוח הזמן של אז, אבל עדיף חתונה דלה וחיים נהדרים  ביחד. הביטי סביבך, היכן כל הזוגות שעמם ערכתם את טקס החופה, איפה הם היום?" ונכדתי מוסיפה:  "לפעמים חלומות אינם מתגשמים".

כשהתעוררתי מחלומי וסיפרתי אותו לפרטיו לאשתי, אמרתי לה שאימי בעצם צודקת. לפתע רקעתי ברגלי, זו שאינה כואבת ואמרתי לה: "אנחנו עוד נעשה חתונה ענקית. את חתונת היהלום שלנו יערכו לנו הילדים, הנכדים והנינים, אנחנו רק נבוא ונרקוד".

21.11.07          21.11.12

אני רוצה לשלוח בשם כולנו איחולי החלמה והתאוששות לאחי שמואל ולבנותיו-משפחתו שלו. סיפור לא פשוט , נשתדל לעזור כמה שנוכל.

שמו של דובי ידוע ומוכר לכם מימים ימימה ואני מקווה שאתם עוד זוכרים את קבלת השבת שעשינו בבית המשפחה. (כתוצאה מהביקור, יהב הסתובב שלושה ימים עם כיפה לבנה על ראשו ויש לנו צילום המעיד על כך). בסוף השבוע שעבר דובי פירסם בידיעות וב ynet את סיפור "אסון צור" וכולכם, כל אחד לחוד,  מצאתם לנכון לעדכן אותנו על כך, למרות שאתם יודעים שהיום אין בינינו קשר. אחרי שקראתי את סיפורו, אני רוצה לספר על האיש הנהדר הזה. גם חכם, גם משכיל בהתנהלותו, רחב לב וכיס, גם אנושי וחם, איש מחבק ביחסיו עם אנשים, למרות שהוא איש עסקים די קשוח. איש משפחה אוהב ודואג. בקיצור, אדם שכולם אוהבים. אדם שבייחוד נשים אהבו. כזה גבוה , זרועות ארוכות (לחיבוקים), צחוק מתגלגל, אופן- דיבור, השפה העברית שלו, לכאורה פשוטה, מאוד עניינית, אבל מהמקורות. חבר משותף אמר לי פעם עליו: כשהוא מדבר עם נשים אפילו שואל רק "מה השעה"? כבר יש בשאלתו הפשוטה טון של פיתוי. לא רק נשים מתאהבות בו גם הוא אהב אותן. דובי הוא אדם דתי, רחוק מפנטיות. הוריו, כפי שהכרתי, אנשים דתיים, צנועים והגונים. האב פליט שואה, האם, נצר לדורות רבים מירושלים. הם זוכים מילדיהם ליחס חם יוצא דופן. למשל, פעמיים בשבוע לפני העבודה דובי נוסע לביקור בביתם. אמנם, לא ראיתי אצלו דקדוק בתרי"ג מצוות אבל יש לו משהו קדוש – השבת! (בדרך כלל הוא שילם עבור נסיעותינו, אני שילמתי רק בשבתות). בלימה, למשל, הלכנו ברגל 18 בלוקים כדי להגיע לבית כנסת, סגור. יש לי אלפי שעות אתו ואין ספור שעות שיחות. (הוא היה הראשון שממש קרב אותי ליהדות, לדפוסי החיים היהודיים והוא זה שעורר את סקרנותי ללמוד עוד ועוד בתחום זה. היינו שנינו יחד ברחבי- עולם: ממוסקבה עד מצ'ופיצ'ו (ישבנו ודיברנו על משטח אבן מעל לשעון השמש, היה מקסים. ובמקסיקו וארה"ב, בלונדון ושוב ניו יורק מדריד ומוסקבה וטנריף. במהלך הנסיעות שמעתי ממנו "כמעט" הכל ולא קשה להעריך, שסיפר גם על מה שמכונה "אסון צור". בכתבה לא היה שום דבר שלא שמעתי מפיו וכבר אמרתי לכם שלספר סיפור/חוויה/אירוע הוא יודע נפלא (גם לכתוב).  חסר לי בכתבה דבר אחד, (ואני יודע שהזיכרונות נשארים לרוב עם הדברים הטובים), דבר אותו היה מדגיש מדי פעם בפעם בעת ספרו את סיפור שהותו בבית החולים ובשיקומו: הסיוע, העזרה הרגשית והחוסן הנפשי שקיבל מאריאלה (אשתו דאז) עד כדי כך שדימיתי אותה, כשסיפר עליה בהקשר הזה, לאותה "מלאך בלבן" בקרבות ירושלים במלחמת השחרור. הקטע הזה חסר לי, קשה לי להאמין שהייתה לו כוונה להעלימה, אבל אני (ורעיה מסיפורי) לא מבין איך אין איזכור לכך בכתבה, כאשר אתה כבר חושף הכול. ואם כבר הזכרתי את רעיה , אז שני דברים: כשהיה מספר לי על נשים תמיד אמר : "מה שאני לא מבין, שאתה מדבר תמיד כמעט רק על רעיה, רעיה וקיבוץ, והיה מוסיף: "בעצם, אני מקנא בך". השני, שעם השנים, אני חושב, הוא כבר אהב את רעיה יותר משאותי.  ביום הולדתו החמישים, כבר אחרי שהתרחקנו זה מזה, הוציאה משפחתו (מו"לים) ספר וביקשו שאכתוב משהו. כתבתי. מאז לא נפגשתי עם האיש שאהבתי כאח, שאף פעם לא יכולתי לומר עליו מילה רעה והאמת היא, שאני לפעמים מתגעגע אליו, מתגעגע לטובו, לחברות שהייתה לנו ואיננה עוד.                                            "שבוע טוב"!

אתמול חגגנו למיה יומולדת. מכל הלב אנחנו מאחלים לה אושר ושמחה, נחת, הצלחה, אהבה וריצה עד כלות. ברכה ללירן על תחילת הגשמת חלומו עם חנוכת היכל הספורט. ולא נשכח שהדר החל במלאכה ולירן השלימה, ממש כמו משה רבנו ויהושע.     וגם אני חגגתי ע"ט שנים ובגילוי לב אתייחס למצבי:           שני אירועים הבהירו לי את התמונה באופן סופי: 1. קיבלתי מליאן ברכה ליום הולדתי האומרת שלא אשכח שהגיל זה רק מספר, ו – 2. ערכתי סרט בוידאו ולפתע צץ פרצופי על המסך. כן, רבותי, אני מודה, אני כבר לא צעיר. מעניין שאני לא רואה כך בהביטי במראה מדי בוקר, ואפילו לא מבחין בכך כשליד המראה מונחת קופסת כדורים צבעוניים. אני זוכר שהורינו בגיל 40 כבר לא היו צעירים אבל אני? אנחנו?. לובשים ג'ינס וחולצות טי-שרט, נועלים סניקרס, מסרקים את מה שנשאר, שמים אפטר- שייב והבנות עוד מוצאות חן בעינינו, אז אני לא צעיר? כן, אני מדחיק כמה עובדות מהחיים שהעמידו אותי במקום: בשירות מילואים ב71' או 72' הובלתי שיירה של אספקה להר דב. השיירה התפרסה ליד תל דן בדרכה ליעד והמתינה בטור ארוך: משאיות דלק, מזון ותחמושת. הנהגים כבר עמדו ליד המכוניות ומפקד ההר דיבר על כללי הנסיעה, על רווחים בין המכוניות, על נסיעה עם אורות וכד'. אני המתנתי ליד הנ.נ. שלי כשאני שומע אותו אומר: "תגידו למבוגר ההוא שיבוא הנה" ואף אחד לא מגיב ואז הוא אומר בהביטו אלי: "אתה, אתה!". חייכתי והשבתי לו: "אתה  מתכוון אלי?" "כן, בוא כבר". במעלה ההר חשבתי לעצמי: אני המבוגר? זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי שאמרו עלי את הבטוי מבוגר וכולי בן 38 או 9. אני לא שוכח גם את האירוע שיהב הזמין אותי לתחרות ריצה על המגרש הלבן שהיה בן 10 או 11 וניצח אותי, את זה עוד יכולתי לעכל אבל בסוף אמר לי בחן הטבעי שלו משהו כמו: "לגילך אתה רץ מצויין". עם חלוף השנים לא הרגשתי במדד הגיל גם לא בכנסי הקבוצה השנתיים. אין שינוי, כולנו צעירים! למרות שמדי פעם מראים בגאווה תמונות של הנכדים (בצבא). אבל כשישבתי עם במבו באחת הפגישות במעלה הדשא וראיתי את בני קבוצתי למטה על הכורסאות אמרתי לו : "תראה איך אריק נראה ודיזי ותמר ופנחס איזה זקנים נהיו". לא צעירים, לא מבוגרים, זקנים אמרתי, אבל אני? במראה נראה אותו דבר. (קצת, אולי, בגוון השיער). מודה, לא שמתי לב איך התרבו, בתא הדואר, דפי הזמנה לימי עיון על נושאים כמו "הגיל השלישי", "בעיות שמיעה של גימלאים", "בעיות בפרוסטטה", "השתלות שיניים" וכד' וכן, שפע הזמנות לימי עיון להעשרה: בהיסטוריה, תנ"ך, אמנות, צילום, ציור, כתיבת זיכרונות, והצעות נפלאות להרצאות על גדולי הפילוסופים של המאה ה – 19, תרבות האינקה, טיולים למיטיבי לכת (ז.א. תחליט למי אתה שייך) וטיולים מאורגנים לחו"ל. יום אחד שאלו: "אם אני צריך איזושהי עזרה, רק תגיד" והוסיפו: "כדאי שתבקר בבית היוצר ותתרשם מה עושים שם (רמז דק)  ותציץ לבית גלעד (רמז עבה יותר). היום אני יודע שאני כבר לא צעיר, אני נוכח בזאת בהביטי על בני גילי (שיחד היינו בני תשחורת): אחד בקושי הולך, לשני, באוזנו נח מכשיר שמיעה, (משקפיים יש לכולם) השלישי כבר לוקח את האוכל בעגלה מיוחדת, הרביעי צועק (ועדיין תמיד צודק) וכולנו מרבים לנסוע לקופ"ח, לקחת תור לרופא ולבקש מהבנים שיסיעו. אז אתה שואל את עצמך אתה באמת חושב שאתה עוד צעיר? ואני משיב לעצמי: גיל זה באמת רק מספר (ליאן) אבל כל עוד אכפת לך ממשהו, כל עוד משהו נוגע לך ללב שאתה מסוגל להתרגז ממנו או לאהוב אותו, זה סימן שנשאר בך ניצוץ צעיר.      הבוקר, כשדמותי השתקפה במראה חשבתי: היום אני בן 79, בשנה הבאה, כיאה לגיל!, אני מניח שאראה בעיני שלי גם צעיר, אבל פחות.  שבוע טוב!

היום, יום הולדתה של סיון ואנחנו מברכים אותה בחום מכל הלב. מוקדם לאחל לך בריאות טובה אך תענוג לברכך ב"רק אושר" ושמחה ולאחל לך רק טוב!!!

אני רוצה לספר לכם הפעם על חיים חפר. הפגישה הראשונה הייתה (והיא מונצחת בסרט טלביזיוני בערוץ הראשון) באירוע, שערכו לו חברי-פלמ"ח ביום הולדתו  ה – 70. נתן הזמין אותי לבא איתו למסיבה שהייתה בנויה סביב שיריו, בהשתתפות אמנים מהדור של אריק לביא ועד יודית רביץ הצעירה. ישבנו סביב שולחנות קטנים עגולים עליהם חיכו לנו בקבוקי יין וקצת מלוחים. הייתי לא רק הצעיר שבחבורה אלא גם היחידי שלא ענד את סמל הפלמ"ח. ההפתעה הראשונה הייתה לבביותו של חתן השמחה ("אם אתה חבר של נתן, אתה חבר של כולנו"). ההפתעה השנייה הייתה כמה החברה האלה שותים, כשהמלצרים מתרוצצים ומגישים רק בקבוקים מלאי משקה אלכוהולי. ההפתעה השלישית: איך זה עשה אותם, אנשים לא צעירים שמחים ועליזים, כך שהרגעים בהם האמנים שרו היו בסה"כ אתנחתות בין שתיה וצחוק. בשבילי אנשי דור הפלמ"ח היו כמעט אלילים בשר ודם. זכרתי אותם כילד מתאמנים בקפא"פ על מגרש הספורט, זכיתי לרכב על חמוריהם כדי להביא מים ליער, ואפילו להביט והאזין להם סביב מערת הפלמח. כנראה, והיום אני יודע, שבגיל 70 לא נראים כמו בגיל 20 כל פעם שמישהו אמר משהו שאלתי את נתן מי זה? והוא אמר את שמו ולא האמנתי שכך ה"שם" נראה בחיים. (כאן המקום לציין שאת הספר "ילקוט הכזבים" של חפר ובן אמוץ ואת "תחמושת קלה" של חיים פיינר שלפני החפר, ידענו בעל פה) כל פעם שמישהו מהם דיבר למיקרופון נתן היה מעיר:   "איך הוא היה רץ פעם על הג'בלאות והיום בקושי נגרר לשירותים". זה היה ערב מהנה ולו מהבחינה של הרעות והחברות ביניהם. הרגשתי לא שייך, נטע זר, אבל אהבתי את אווירת האירוע. כעבור כמה חודשים חיים טלפן אלי וביקש שאבוא לביתו , שהוא רוצה לשוחח אתי, ביקשתי מנתן שיבוא גם הוא. נסענו לרחוב ארלוזורוב מס' 153 או 7 עלינו לקומה השמינית, חיים חיכה לנו בחיוך רחב וכוסית ויסקי בידו ליד דלת דירתו. ממש מימוש המושג "איש רעים". אני לא אתאר לכם את דירתו הצפופה  שכמעט בלתי אפשרי לעבור בה ממקום למקום. נושא ההזמנה היה הוצאת ספר מקאמות שני. "הגיע הזמן" אמר (אגב, לא יצא מזה כלום). הגיש לי את הקלסרים כדי שנוכל להחליט ומיד עבר לשיחת זיכרונות עם נתן, מלאת הומור וחיבה, עקיצות ורמזים לכל הכיוונים מתקופת הפלמ"ח. איזה זיכרון! השתוממתי. היו צחוקים על הצלחות וכישלונות כשנתן הזכיר את פרס ראיתי במו עיני מהי שנאה יוקדת (כשיצאנו נתן אמר לי "חבל שהזכרתי את פרס ראית כמה כעס יש בליבו"?) הם שתו פשוט לא יאומן כמה. זו היתה פגישה של "מה נשמע, איך הולך אהלן"! ככתוב בשיר. כעבור שבועיים באתי להחזיר את הקלסרים חשבתי אקפוץ לרגע נשארתי שעתיים כשהוא חוקר אותי מה נתן סיפר לי על הפלמ"ח, (מורשת) האם סיפר לי על חלקו בקרב על צפת? האם סיפר לי על הלילה האחד, שהיה מפקד הפלמ"ח בפועל? ומה קורה עם מערת הפלמ"ח. וכל פעם נדהם מכך שאני מסרב לשתות ויסקי. אחרי שתי הפגישות בביתו, הרגשתי שהוא יכול להיות בקלות גם חבר שלי. הן היו רוויות בידור +חכמה+ מין שירת יחיד, חדוות יצירה והסתכלות בגובה העיניים. רציתי לספר לכם על ההיכרות הקצרה שלי אתו ולהמליץ לכם להרים כוסית לזכרו כי הוא ראוי לכך.                             "שבוע טוב"!