חודש: ספטמבר 2014

27.9.14  ג' תשרי תשע"ה

בקשת סליחתי הראשונה בתשע"ה מופנית לג'ני, על ששכחתי לציין את יום הולדתה העגול. אבל כמו שנאמר "טוב מאוחר מאף פעם" אנחנו רוצים לברך אותך, ג'ני, מכל הלב ליום הולדתך ולאחל לך: רקטוב, הרבה אושר, נחת, והמון אהבה.

מהיכן בא הבטוי "תשובה וסליחה" הנקשר ליום כיפור? בשלהי קיץ  1313 (לפני הספירה), ירד משה מהר סיני ובידיו לוחות הברית השניים. זה אירע בעשירי לתשרי (40 יום לאחר שעלה להר סיני בא' אלול) והיה זה האות שמשה (האלוהים) סלח לעם ישראל, והייתה זו התשובה לעם ישראל לפרשת עגל הזהב. הסליחה והתשובה באות לביטוי בצום והתענות ואלה הם חמשת העינויים המצווים ביום כיפור:   1. איסור על אכילה ושתיה, 2. איסור על סיכת הגוף (בשמן),      3. איסור על רחיצת הגוף, 4. איסור על נעילת נעלי עור, ו – 5. איסור על קיום תשמישי מיטה (יחסי אישות).

ממתי מציינים אצלנו בקיבוץ את יום כיפור? הפעם הראשונה בה מוזכר ב"כתובים" שלנו יום כיפורים כ'ערב תרבות' במשמר העמק, היה ב18.9.1964 בערב שנקרא: "סיפורים מבית אבא" כשלקיבוץ מלאו 62 שנה. הקבוץ הארצי, באידיאולוגיה שלו, היה אנטי דתי קיצוני ולכן הייתה התעלמות מוחלטת מיום כיפורים. לתנועה הייתה עמדה ברורה: יום כיפור הוא יום ככל ימי השנה בעבודה ובפעילות החברתית. בחיפושי בארכיון מצאתי, הפוך ממה שחשבתי, שמלחמת יום הכיפורים הייתה המניע שלנו לציין את יום כיפור, היום המיוחד ביהדות. שבמלחמה זו, "נמצאה" לנו, לחילונים, אחיזה כלשהי כדי לציין את היום הזה ולצקת בו תוכן (נוסף). ממלחמה זו, קיבל יום כיפור משמעות גדולה וחזקה המאחדת את כולנו סביבו, כל אחד ומניעיו. כך חשבתי אך טעיתי! האמת ההיסטורית כפי שמשתקפת בארכיון שלנו אומרת, שיום כיפור צוין ברציפות דווקא ממלחמת ששת הימים. האם האופוריה שהציפה את כל העם אחרי המלחמה, שחרור ירושלים וכיבוש הגדה (שאנחנו משלמים עליה עד היום) הייתה הגורם לחידוש ולקידוש יום הכיפורים? עובדה. יש לנו בארכיון תיקים מסודרים של ערבי יום כיפור מ1968 ואילך. גם הפעם זה התחיל ב"חוזר" ממחלקת התרבות של התנועה. בחוברת, פרקים מהמסורת על יום כיפור והיא כוללת גם עמוד הצעות הקרוי "בעיות לבירור" (לדיון). להלן כמה מהן (מקוצר על ידי): 1. מה צריכה להיות עמדתו של אדם חילוני – ציוני סוציאליסטי – למורשת הדתית של עמנו בכלל וליום כיפור בפרט. 2. מסורת היסטורית, בת 4000 שנה של עמנו, בה נצברו נכסים תרבותיים ותאריכים היסטוריים למכביר שיכולים להעשיר את חיינו וגם לקבור אותנו תחת תלי העבר, אילו חגים ותאריכים לחוג? ועל אילו לוותר? האם לציין את ט' באב? צום גדליה? יום כיפורים? מי יהיה הקובע?. 3. האם יש מקום לדבר על תרבות לאומית? 4. מהי "מהות היהדות" ו"רעיון היהדות"? בתחתית הדף כתובה נוסחה מכוונת: חילוניות = עמדה רוחנית הרואה את העולם כניתן להסבר רציונלי. (מתוך האנציקלופדיה למדעי החברה) בשנים שלאחר 68', כבר היו אלה ערבי תרבות שלנו, ללא הכוונה מהתנועה (לפחות לא מצאתי אסמכתות למעורבות התנועה). אחרי מלחמת יום כיפור התקיימו 3 שיחות קיבוץ שהוקדשו לסוגיה, בסיכומן הוחלט לשנות את אופיו של יום זה ולהכיר ביום כיפור חג ככל החגים. על כך כתב צבינג'י ב"ידיעות" תחת כותרת שאלת תם: "שנים רבות לא נהגנו לחוג את יום הכיפורים. ראינו בחג זה חג בעל רקע דתי מובהק, שאין לנו כל עניין בו. עבדנו רגיל. לא פרשנו מפות לבנות. רק למען לא להרגיז את כלל עדת ישראל – נמנענו מלעבוד בענפי השדה. והנה התהפכה הקערה – החלטנו שזה חג ככל החגים (לי אישית לא ברור מה לי ולחג זה…) יום שבתון, מפות לבנות ובכלל… חג. עכשיו מותר "להרגיז" את כלל עדת ישראל – אנו יוצאים לעבודה בשדה. מי שרוצה לקבל רכב של הקיבוץ לנסיעות באותו יום –מקבל. לא אאריך, אולי יענו לי חברים חכמים ממני איפה כאן ההיגיון המינימלי?"

בזכותה ובהתעקשותה של חנה קציר לאורך שנים רבות מאוד נבנה דפוס יום-כיפורים שלנו, המשלב פרקי תפילות, סיפורים מבית אבא/אמא ובנוסף זיכרון מלחמת יום כיפור, שעבורי ועבור רבים, מהווה חלק נכבד מאוד ממהות ה"חג", אותו אנחנו חווים היום יחדיו.

"שבוע טוב"!

לראש השנה תשע"ה        20.9.14 כ"ה אלול תשע"ד

איך נחוג ראש השנה לפני 75 שנה? בחוברת "חגים" של התנועה מ- 1940 נכתב: "אנחנו שוללים עדיין את חג ראש השנה, כחג מסורתי ודתי – אך – במציאות שלנו הופך התאריך הזה לסיום השנה ולראשית השנה החדשה. המסקנה היא שלא ייתכן להמשיך ב"סבוטז'ה" לעובדות שצמחו והתהוו בחיינו, לכן אנו באים להציע בזה, לפי שעה, תכנית צנועה ופשוטה למסיבת החג.    היות ובהפרש של שבועיים פוקדים אותנו שני חגים ראש השנה וחג האסיף – עלינו לכלכל את עניין עריכת החגים הנ"ל מתוך ידיעת האמצעים העומדים לרשותנו ומתוך הדגשת אופיו של כל חג. להלן אופי התכנית המוצעת בזה לראש השנה בקווים כלליים ביותר:
א. ה מ ק ו ם, שבו יוחג ראש השנה מקושט. הנושא הקישוטי: י"ב חדשי השנה או 4 תקופות השנה.
ב. ה מ ס י ב ה, שמתחילה בסעודה בה מסב כל הישוב. פותחים בקטע מוזיקאלי (נגינה על פסנתר או שירת יחיד) אחרי הפתיחה המוזיקאלית  מקדימים את הארוחה בדברי ברכה למסובים (ברכת חבר מבוגר וברכת ילד הנושא ברכה למבוגרים ולהורים).
ג. ה ת כ נ י ת: 2-3 סקירות סיכום קצרות (10-15 דקות לכל היותר) על השנה בקיבוץ בתנועה ובישוב (סיכום חברתי תרבותי). אחרי הסקירות תכנית אמנותית הבנויה על מוטיבים של תקופות השנה, של העבודה ושל החיים המתחדשים כגון קונצרט של 4 תקופות השנה להיידן ופרקי קריאה. (מצורפת רשימה ביבליוגרפית).
ד. פ ר פ ר א ו ת, כגון סקירות סאטיריות, בראי עקום, "ברכות", "מתנות", והציירים יכולים להוסיף הרבה על ידי שימוש באפידיאסקופ קריקטורות מהווי הקיבוץ וכן לציין את המוסדות המתחלפים, הדמויות "המרכזיות", אישי הישוב, "נקודות" בחיי הקיבוץ, שבחי הפוליטיקה הארצית והעולמית ועוד.
אחרי 3-4-5 שעות הסתיימה המסיבה וכולם פרצו בריקודים סוערים.
מכאן תבינו איזה ערב מרשים עבר על חברינו בשנים הראשונות בהן נחוג החג.  אספר לכם מה אני זוכר מערב ראש השנה של פעם. קודם כל היו ברכות! בחדר האוכל ומחוצה לו, החברים לחצו ידיים בהתלהבות ואיחלו זה לזה, זה לזו וזו לזו איחולי שנה טובה לוהטים, כשכולם לבושים בחולצות לבנות. אני זוכר את מאור פניהם ורוחב חיוכם כעומק חברותם. מחוץ לחדר האוכל חילקו תפוח בדבש בבחינת שתהא שנה מתוקה! אני זוכר שנושא "מזג האויר" והברכות לשנה גשומה עמדו במרכז נאומי החג ("תכלה שנה וקללותיה תחל שנה וברכותיה") והן התייחסו בעיקר לגשם שיבוא ובעתו, אך במיוחד אני זוכר את גלויות ה'שנים-טובות'  ששלחנו ובייחוד אלו שקיבלנו בדואר. 'שנים טובות' מצוירות, סלסלות זרי פרחים מצופות בנצנצים, 'שנים טובות' תלת מימדיות המציגות דמויות ספרותיות, תמונות מגויסינו, טרקטור חורש בשדה ואיכר זורע תבואתו. בחדר האוכל הוצבה סלסלה ובה נערמו ה'שנים הטובות' שנשלחו לקיבוץ, סלסלה שהלכה ותפחה ואנחנו הילדים עומדים וקוראים כל ברכה וברכה מניין באה. החג עבר בהתרוממות רוח ושירה נלהבת של שירי ראש השנה, שהפלא ופלא, שרים אותם גם היום. הייתה בחג הזה שמחה, חגיגיות וציפייה לטוב.
אנחנו מאחלים למשפחתנו הרחבה, לכל חברנו ומכרינו, לקיבוץ כולו שנה טובה ומבורכת! ואסיים בשיר של יגאל תלמי ששמו:
חשבון עובר ושב – משהו על הסתיו.

כאן ועכשיו / סתיו /

בשמים ענן עב / לא אכפת לו כלום / עובר ולא שב.

כאן ועכשיו / סתיו /

חשבון עובר ושב / חשבון כבד ועב / מלחיץ קצת… זה המצב.

כאן ועכשיו/ סתיו/

מצאתי פרח בגינה / עניין של השקעה? / או עניין של אמונה?

שנה טובה ומאושרת!

"חג שמח"!

פרשת השבוע הייתה "כי תצא", זו פרשה שבה יש 74 מצוות של 'תעשה ולא תעשה', ועוסקת בעיקר בדיני מלחמה, דיני משפחה, דיני כלאיים, דינים שבין אדם לחברו, צדק חברתי ודינים אחרים כמו: מצוות קבורה, איסור על גבר ללבוש בגדי אשה ולהיפך, דיני נדרים, עונש מלקות ושילוח הקן. (אליו אתייחס בהזדמנות אחרת). חלק מהמצוות מתייחס גם לזכויות האדם שנברא בצלם, שהקפדה על קיומן עשויה לשמש יסוד איתן לחברה טובה ויציבה של בני אדם שבראש דאגתה עומדים ערכי הצדק הכללי והפרטי. במילים אחרות: גבולות הפרט בחברה היהודית-דמוקרטית ששומרים על הפרט ועל החברה. למה אני מדגיש זאת? תשאלו, פנו אלי שאשתתף בפורום רחב לקראת דיונים בקיבוץ על חזון וערכים של הקיבוץ ולמשתמע מהם בחיינו הקיבוציים בשנים הבאות. הסכמתי לבוא לכמה פגישות כדי לבחון אם יש לי מה לתרום לפורום הזה. ישבנו  כ – 30 איש במועדון, שמענו דברי פתיחה לדיון, התחלקנו לקבוצות לשוחח על רשימת נושאים הראויים לדיון כ"חזון" ודירוגם בסדר העדיפויות והדחיפות. שוב התכנסנו לדיון במליאה ושם בהצבעה "חשאית" נקבעו סדרי הדיון לפגישות הבאות. הבעיה הבוערת ביותר לדעת רוב משתתפי הפורום  הייתה הגדרת הגבולות בין הפרט והקיבוץ, וכסעיף שני בחשיבותו, תמורה לתרומה. כמובן שהועלו עוד עשרות נושאים חשובים אבל בסדר עדיפות משני. כשיצאתי מהפגישה שאלתי את עצמי איפה החזון – מילה כל כך גדולה (חזון ישעיהו) בדיון על גבולות הפרט והחברה. בספר משלי כתוב: "באין חזון ייפרע עם" פירוש אבן-שושן אומר: "הישגים חומריים בלבד ללא אידיאלים עלולים לגרום להתנוונות ולשחיתות". לאחר הרמת גבה כמה שזה נכון, נשאלת השאלה מה זה בכלל חזון?  למה התכוונו המזכירים בהשתמשם במילה גדולה זו? אני הייתי אומר "רוח הקיבוץ"! כי חזון זו דרישה גדולה מדי, להבנתי, חזון הוא כלל החלומות, השאיפות, משאות הנפש היוצרים תמונה (דמיונית?) לגבי רעיון כלשהו בתחום כלשהו. ה"חזון" הוא המייצר מוטיבציה פנימית שיכולה ליצור שינוי וויתור על דפוסים ישנים קיימים לצורך השגת החיים בהם אנו רוצים. החזון לא יורד לפרטים אבל מתבסס עליהם ולכן, לדעתי, טיפול בגבולות הפרט, או תמורה לתרומה שהם נושאים חשובים לכשעצמם, אינם לא חזון ולא בן-בנו של חזון. תשאלו מהו דיון על חזון הקיבוץ? לדעתי, הדיון צריך לעסוק בנושאי תשתית קרי: האם רוצים קיבוץ כדרך חיים? ומכאן בעיות כמו: עבודה (עצמית), עבודת חוץ,  אידיאולוגיה, השקפת העולם כמכנה משותף, לעסוק בנכסים,  בפעילויות האגודה על פי תקנונה, איזו תרבות? חינוך? רמת בריאות? חובות וזכויות החברים, בקיצור לקחת את תקנון האגודה שלנו – שכמעט אף אחד לא מכיר – ולעבוד על פיו, להיעזר בתקנון הרדום ולא לקיים דיונים על פי שליפות נושאים של צוות מקרי שהתכנס לדיון. ולסיום חשוב לי לציין בשמחה ובגאווה את זכייתו (מקום שלישי) של לירן בטריאתלון עכו.      "שבוע טוב"!

כדי לציין את פתיחת שנת הלימודים, אחזור הפעם לסיפור שכתבתי לנואי בעלותה לכתה א' ב- 1992 ואני מקדיש אותו מאז לכל נכד ונכדה שעולים לכתה א' והם רבים. והשנה לניר.

 

יום שהתחיל שמח ונגמר עצוב

אני רוצה לספר על יום הלימודים הראשון שלי, היום הראשון בכתה א'.

אותו אזכור תמיד כיום יחיד ומיוחד.

ה – 1 בספטמבר של שנת 1939 היה אמור להיות היום המאושר בחיי. יום לו חיכיתי בכיליון נפש, חסר סבלנות כבר חודשים ארוכים. ב – 1 בספטמבר 1939 נפתחה שנת הלימודים ואני עליתי לכיתה א'. אני ועוד 11 ילדים.

עכשיו אלמד לקרוא ולכתוב, יהיה לי קלמר משלי, עפרון משלי ואפילו מוחק.

ה – 1 בספטמבר של שנת 1939 היה יום קיץ חם מאוד ובחצר הקיבוץ התרוממו מערבולות אבק שחלפו ביעף מקצה הקיבוץ לקצהו. התרנגולות נטו למות בחום הזה, הפרות רבצו על רצפת הבטון הקריר ברפת ועדר הכבשים הקדים שובו מהמרעה שבעמק היוקד. היינו נרגשים מאוד אותו בוקר. התלבשנו בזריזות, התרחצנו, צחצחנו שיניים, אפילו הסתרקנו. באותו בוקר לא היה צורך לא בגערה ולא בהערה לאף אחד. לבשנו את החולצות הלבנות, שהכנו בקפדנות עוד בערב הקודם.

ביחד נכנסנו לחדר האוכל שלנו. להפתעתנו הגדולה מצאנו שהשולחנות מסודרים בצורה שונה מהרגיל. על השולחן, ליד כל כסא הייתה מונחת מחברת, עפרון לבן שעל צידו היה כתוב משהו (לימים, שכבר ידענו לקרוא גילינו שחרוטות עליו המלים "חברת הילדים במשמר העמק") ומוחק. לידם הוצבה צנצנת לבן ובה פרחים כשעליה נשען כרטיס עליו כתוב שם הילד. כך מצאנו כל ילד את מקומו. היינו מאוד נרגשים ומתוחים וכשנכנסה המורה, שקראו לה דשה, תקפנו אותה במטח של שאלות, שנדמו רק כשאמרה בקול שקט: "ילדים, שקט בבקשה,אתם נכנסים היום לכיתה א' ובכיתה א' אי אפשר לדבר כולם ביחד" והוסיפה לכך הסבר נרחב, שמהיום אנחנו כבר ילדים גדולים והיא מצפה מאתנו שנתנהג יפה ונהיה אחראים בלימודים ועוד אמרה כמה משפטים, שמרוב התרגשות, אושר ושמחה אני לא זוכר. מה שאני זוכר שהדבר הראשון שלמדנו לקרוא ואחר כך לכתוב היה "שלום כיתה א'" וגם "אבא" ו"אמא" ושאני התעצבנתי כי ה"מם" של אמא לא יצא יפה. בסוף למדנו לכתוב כל אחד את שמו ושוב התעצבנתי בגלל ה"מם" של עמרם ואז המורה אמרה להכניס את המחברת והעפרון למגירה בשולחן, כי השיעור תם. מיד הפכו השולחנות, משולחנות כיתה לשולחנות חדר אוכל והתיישבנו לארוחת הבוקר. אני חושב שאף פעם בחיים לא הייתי כל כך רעב. אחר כך הייתה הפסקה של חצי שעה ושיחקנו בחוץ "עין חרודי".והחולצות הלבנות התלכלכו לנו. מיוזעים ופרועים התיישבנו במקומותינו, כשחדר האוכל שוב הפך לכיתה והמורה אמרה בקול שקט שקט: "ילדים, לכיתה, לא נכנסים מלוכלכים ומזיעים וזו הפעם האחרונה שאני אומרת לכם, כיון שהיום הוא יומכם הראשון בכיתה אני מוותרת" "עכשיו, הוסיפה, "נצא לטיול לבאר ב', שם תוכלו להתרחץ תחת הברז הגדול המזרים את המים למספוא". יצאנו מבית הילדים בצהלות והיינו המאושרים בעולם.

כשחזרנו הביתה, כבר חיכתה לנו ארוחת צהריים על השולחנות, כמו זו שקיבלנו בגן. הצטערתי שלא השאירו את הכיתה מסודרת שנוכל להראות אותה להורים שלנו אולם צער זה חלף במהרה כשנשלחנו, אחרי הצהריים, לחדרי ההורים. כמו בכל יום, עד שהגענו לחדר ההורים שיחקנו שעות ארוכות והתרוצצנו ברחבי הקיבוץ עם ילדי כיתה ב', שגרו לידנו באותו בית. שיחקנו "שוטרים וגנבים" או 3 אבנים. רק כשהחשיך הלכנו כל ילד לבית הוריו. הייתי מאושר כל כך. עליז ושמח התפרצתי לחדר הורי ושמחתי הפכה לתדהמה. נשארתי לעמוד ליד הדלת כשאני רואה שעל המטה, אמי שוכבת בוכה. פעם ראשונה בחיי שראיתי אדם מבוגר בוכה,  הרעידות האלו של הכתפיים והקולות ששמעתי, היו ללא ספק של בכי, כי ככה גם ילדים בוכים במיטה. ככה גם אני בוכה שמשהו מכאיב לי. עמדתי בדלת, מביט על אמא והבנתי שמשהו נורא קורה, אך לא ידעתי מהו.

אבא קם מהכסא, ניגש אלי, סגר את הדלת, לקח אותי לפינת החדר ואמר לי: "בני, היום התחילה עוד מלחמה, הגרמנים פלשו לפולניה והפציצו במשך שעות ארוכות את ורשה. אתה יודע שלאמא יש משפחה גדולה מאוד שנשארה שם. אמא דואגת להם מאוד מאוד ובגלל זה היא כל כך בוכה. אני מבקש אותך שלא תרגיז אותה היום, שתהיה שקט וחביב, זו תהיה העזרה שלך.כל השמחה והרגשת האושר שהייתה בי, נעלמו בבת אחת, התאפקתי מלבכות בעצמי. ראיתי שגם אבא עצוב. רק כעבור כמה חודשים, אחרי שהגרמנים- הנאצים כבשו כמעט את כל אירופה והשמידו כל כך הרבה יהודים ובני עמים אחרים, קראו למלחמה הזו בשם "מלחמת העולם השנייה".

*

בשמונה בערב, אבא ליוה אותי לבית הילדים ובדרך מנה בקול שקט, כמעט בלחש את שמות בני המשפחה של אמא: אברם, ברונקה, לוטק, זיגמונט ועוד הרבה שמות. הוא כל כך דאג לאמא, שאפילו שכח לשאול אותי על יום הלימודים הראשון שלי. מה למדתי היום, מה עשיתי בכתה, האם היה מעניין ואת כל אותן השאלות שהיה שואל כל יום שהייתי בא מהגן. כשנפרדנו חיבקתי אותו ואמרתי לו (כך סיפר לי כעבור שנים):

"איזה יום משונה היה לי, התחיל כל כך שמח ונגמר כל כך עצוב".

 

 

סבא עמרם