חודש: ינואר 2020

1.2.20   ו' שבט תש"פ

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה –  זיכרון הוא גם פרספקטיבה" (אמנון ארבל)

ואין משפט מתאים יותר לשקף את תערוכתו של גיא שפירא בפרוס יום ההולדת ה- 98 של הקיבוץ. ואני רוצה להודות לו על החוויה. הרבה מחשבות התרוצצו בראשי בעת שצפיתי בה. וככל שצפיתי יותר בצילומים, חשבתי שהחקלאות, עבודת האדמה, היא ערך יסוד בחיי קיבוץ בפרט ובחיי מדינה בכלל. בעקבות התערוכה חזרתי שנים אחורה לראות בעיני את השדה את הרפת, הדיר והלולים, המטע והפרדס, כשהם מלווים בזיכרון דמויות של חברים רבים, שזו הייתה מלאכתם שהיו כה גאים בה. שעל פי אופי עבודתם יצרו כאן ביטחון והגנה שהביאו אותנו עד צה"ל ויצרו תרבות. תרבות  של שירים ומחזות, כתבו ספרים, צילמו וציירו, ותיעדו את מה שעושה להם כפרטים וכחברה כיבוש האדמה הזה. העבודה הקשה, מאור החמה עד צאת הנשמה (כמו שאבא היה אומר לי בהסבריו למה הוא מגיע מהמטעים רק ללוות אותי לבית הילדים בערב).עבודת ידיים אישית המשתלבת בעבודת צוות, של החקלאים כולם באופן יומיומי, שבועי, חודשי ושנתי. עבודה שהייתה כל כך ערכית וכל כך חברתית, העבודה הזו בחקלאות היא זו שגרמה להם (למייסדים) ליצור השקפת עולם ואידיאולוגיה קיבוצית ייחודית שהייתה נחלת כ ו ו ל ם. היום שאנחנו כבר איננו חיים מהחקלאות ורבים בינינו עוסקים במקצועות מהם ברחו הורינו אל עבודת האדמה, אל "כיבוש הקרקע" כפי שקראו לכך. והנה, בא גיא ומראה לנו שהחקלאות אינה נוסטלגיה שהיא גם פרספקטיבה, זורק את מבטינו אל הקסם, היופי והערכים שעדיין צפונים בעבודת האדמה. במילים המעטות שכתב ביטא זאת כך: "החקלאות היא דרך חיים". וצילומיו אומרים: "העבר לא מת העבר עוד לא עבר!". אני שולח לכם את הסיפור הקצרצר שכתבתי ושלחתי לגיא ששמו:
החקלאים
הם היו אנשים שתמיד שאפתי להיות אחד מהם – החקלאים.
תמיד ראיתי אותם כצמדים: מאיר ורמי, אלישע וזיוה, לובקה וז'ניה , אוקה ובקר, מאיר וסבק, גנייק ופרוייקה, יוסקה וצבינג'י. הם הבינו דברים נשגבים, כמו להביט על המוחרקה ולדעת אם יירד גשם, להביט על הלבנה, אם יש לה הילה או אין לה הילה ולומר בביטחון אם מחר יהיה חם, או להביט בגודל נחירי הפרות ולדעת אם לפרה יש הרבה חלב או מעט.
אנשים מופלאים החקלאים האלה..  הם נראו לי תמיד אנשים צנועים מאוד, בוטחים במעשיהם, שלווים, שקטים, אנשים חושבים, רציניים, אנשים שאי- אפשר להפתיע אותם, אנשים שכאילו ראו כבר הכול, חוו הכול ומכירים הכול.
רבות הרהרתי בהם ובייחוד שבהם. אולי כי הם יודעים שלא הכול תלוי בהם, שלא הם המחליטים הבלעדיים, שכל- כך הרבה תלוי בגורמים שאין להם שליטה עליהם כמו: מזג האוויר, טיב האדמה, איכות הזרעים, מכת המזיקים והמחלות. אלה האנשים שמשלימים עם כך, שלא הכול תלוי רק בהם, בהחלטותיהם ובמעשיהם.
הם מבינים וחיים  את הברית לה הם שותפים: התלות בין האדמה לשמיים.

רק ספיר נענה להזמנתנו לשמוע, ביום הולדת לקיבוץ, במועדון, על החברים שהמציאו והקימו את הקיבוץ, על החברים והבנים שנפלו בדרך, על אלה שהלכו לעולמם.      אכזבתם אותנו ואני לא יודע על מה זה צריך להעיד. על חוסר עניין? (אפילו משפחתי?) על חוסר התייחסות לעבר? עליכם? עלינו? לא פעם ולא פעמיים כתבתי על כך שלא "סופרים" את הזקנים ואולי לכן גם לא נוח להעלות את זכרם ולשמוע על פועלם. תקשיבו לסיפור מימים בהם כן ניתן כבוד גדול ומיוחד לזקני המקום.  כשהדר היה בכיתה ד' או ה' המורה הסבירה להם שצריך לעשות 'מעשים טובים' ושלחה אותם זוגות זוגות למצוא ולקיים 'מעשה טוב' בחצר הקיבוץ. היה זה יום חם מאוד, שמש יוקדת ומעיקה. כל מי שיכול היה, בצהרי יום, הלך לחדרו. הדר ורותם (הרפז) חדורי משימה הבחינו לפתע שעל המדרכה ממערב לחדר האוכל, משרכת דרכה בכבדות שרה לין (בת 70+) בידה מקל הליכה ולראשה כובע רחב שוליים. "לאשה הזו נעשה 'מעשה טוב' ונעזור לה". חשבו, ונגשו אליה, רותם הסירה את הכובע מראשה והדר נטל את המקל מידה וכך ליוו אותה בתחושת אושר של ביצוע המשימה עד ביתה. שם החזירו לה את הכובע ואת המקל. היא לא הייתה מסוגלת אפילו לומר להם תודה רק חייכה אליהם. בערב פגשה את דשה וסיפרה לה על החווייה הקשה שעברה ואמרה לה שחשבה, בהגיעה לביתה, שאלו הן נשימותיה האחרונות.
ואם בהדר עסקינן אני רוצה לברך אותו (ואת צוותו) ולהודות לו על חג הקיבוץ שהיה לי חג שמח!!! ומהנה.

"שבוע טוב"!

25.1.20   כ"ח טבת תש"פ

סיימנו לקרוא את פרשות השבוע של ספר "בראשית" ולפנינו לספר "שמות". אם ספר "בראשית" הוא ספר "המשפחה", ספר שמות הוא ספר "העם". ספר 'בראשית' מסתיים במעין "הפי אנד": יעקב מצא את בנו האובד, המשפחה שוב מאוחדת, יוסף סלח לאחיו, המשפחה קיבלה אישור ורשות להתיישב בארץ גושן שהוא אחד האזורים הפוריים ביותר במצריים. וגם נהנית מחסות יוסף ומחסדי פרעה. האם משפחת צאצאי אברהם יצחק ויעקב באה אל המנוחה והנחלה? התשובה היא: לא! הנה "קם מלך חדש על מצריים אשר לא ידע את יוסף", ראה ש"עם בני ישראל רב ועצום" ובאמת, מ- 70 נפש שירדו מצריימה (נשים לא נספרו בעת ההיא) תוך ארבע מאות שנים גדלו לשישים ריבוא (שש מאות אלף). הקטע המשותף בין "בראשית" ל"שמות" הוא הפסוק, כמו שאמר אחד ממורי, "פרו ורבו ומלאו את הארץ", המופיע כנבואה ב"בראשית" ומתממש כבר בפרק הראשון של "שמות" האומר: "ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאוד מאוד ותימלא הארץ אותם". פרעה החדש חשש מהם. ולדעתי חשש שיקימו צבא עצמאי משלהם שיוכל לו. לכן החליט והקים מנגנון דיכוי תלת שלבי: 1. עבודת פרך.    2. שעבוד כללי שיביא ל-  3. רצח עם. תוך זמן קצר הופכים בני ישראל ממיעוט מוגן ע"י השלטונות לעבדים. משה עצמו הופך מנסיך מצרי לרועה צאן מדייני במדבר. ובמפגש ששינה את פני ההיסטוריה של העם,  המכונה 'הסנה הבוער', נעשה משה למנהיג בני ישראל. אנו משננים אירועים היסטוריים אלו כל פסח, חוזרים ומספרים את כל הסיפור מהעבדות הקשה, הכואבת דרך יציאת מצריים ועל ארבעים שנות מדבר. ולמה? כי בניגוד לעמים רבים מהתקופה ההיא שפשוט נכחדו ונעלמו, עם ישראל הוכיח שהוא לא רק שורד אלא שמתוך המצוקה, מתוך האסונות שניחתו עליו הוא ניחן בכוחות  להיוולד מחדש, למצוא לו ביטוי לאומי חדש. ועל כל התלאות הראשונות של העם הזה, נשמע ונקרא ב – 11 פרשות השבוע של ספר "שמות".

ומה קרה בשנה השמינית לקיבוץ לפני 90 שנה, ב- 1930 שהייתה שנה מאוד משמעותית הן בהתפתחות המשק והן בהתארגנות החברה?
ב- 4.1. כל הקיבוץ על ילדיו עבר למשמר העמק.
19.1. בחורשה ניטעו 50.000 עצים, הוקמה רפת מפרות ערביות ובה 18 פרות ו- 51 עגלים ועגלות, ניטע הכרם הראשון 320 דונם, גן א' ובו 16 דונם שזיפים ומעט אפרסקים, תפוחים ואגוזים.
21.1. במסגרת ה"21" נערך משפט על הקיבוץ
בחודש מרץ התקיימה אצלנו מועצת הקבה"א בנושא איחוד עם מפא"י או עצמאות התנועה.
18.4. התקבלה התחייבות בכתב מהכפרים הערביים שלא להעלות עם עדריהם על שטחי המזרע שלנו.
28.7. החלה בניית בית הילדים (קומותיים) ובריכת המים.
24.8. התארגנות הקיבוץ ע"י בחירת תפקידים וועדות ואלה הן:
בא כוח כלפי חוץ, גזבר, ועדת משק, מזכירות, סידור עבודה, חצרן, אקונומיה, ו. חברים, ו- ו. בריאות.
1.9. דיונים על הכסף הפרטי ונסיעות לחו"ל.
1.9. המשטרה (הבריטית) מוסרת לנו ארגז עם 6 רובים ו- 300 כדורים להגנת הישוב.

"שבוע טוב"!

18.1.20   כ"א טבת תש"פ

כמדי שנה, לקראת ה- "21", אספר על פרשיית עבר אשר שמעתי מסיפורי הוותיקים – דור המייסדים. והפעם על שדרת הדקלים שהיא הכניסה המכובדת הרשמית לכל הבא בשערי הקיבוץ:  השדרה ניטעה באביב 1934 במלאת חמש שנים להתיישבות הקבע. 64 עצי דקל וושינגטוני ניטעו ומהם נותרו היום 30 בלבד (ספרתי). מה קדם לנטיעה הזו? אדמות משמר העמק נרכשו על ידי "הכשרת הישוב" כבר ב- 1925 ונמסרו לקק"ל רק ב- 1927. רכישת אדמות אלה היו ב'חוזה התקשרות' (כך קראו למהלך), בין יהושע חנקין לבין מש' כרכבי משפרעם. עבור הישוב החדש "משמר העמק" נרכשו 5270 דונם במחיר של 2.5 לירות מצריות לדונם. רצועת אדמה צרה בין הכפרים אבו-שושא ורובייה תחתה עד הקישון. המייסדים גם סיפרו, שסכום נוסף ובלתי ידוע להם, שולם גם עבור "העברת האיכרים הערביים ושילוחם מן המקום". העסקה הייתה חלק מרכישת 40.000 ד' שנרכשו עבור ההתיישבות בעמק המערבי. כשרק אדמות משמר העמק היו מהצד הדרומי של נחל הקישון.

תשאלו למה עצי דקל? הדקלים הובאו וניטעו בהשפעת חמשת החברים שהשתלמו בלימודי החקלאות במקווה ישראל ובראשם דוד חדשי (אבא של דן ועדה). הם התרשמו מאוד משדרת הדקלים בכניסה למקווה ישראל. התמיכה העיקרית ליוזמתו של דוד חדשי באה מאדש שבא לקיבוץ ב- 1931, אחרי שלמד אדריכלות נוף וגננות בצ'כיה. אדש היה הרוח החיה ואיש הביצוע של הנטיעה. אדש טען כל השנים, שהשתילים לא הובאו ממקווה ישראל אלא טופחו במשתלה שלנו מזרעים שמקורם היה משם. לויכוח הסוער איך הגיעו השתילים אלינו אין זכר בכתובים שבארכיון, פרט לפיסת נייר אחת עליה כתוב: "4.4.1934 גינות נוי מתקדמים. נטענו אשכוליות בחצר ושדרת דקלים". ויכוחים נוקבים בשנים ההם היו גם בנושא האם הדקלים נטעו במתכוון כשדרת הכניסה לקיבוץ או האם זו הייתה נטיעה זמנית עד שיוחלט איזו כניסה צריך לעשות לישוב הבודד משמר העמק. משולם אמר פעם: "שהדברים הזמניים הם הכי קבועים" ולגבי שדרת הדקלים הוא אכן צדק.

להלן תיאור יום הולדת לקיבוץ מ – 1929 : כפי שכתב חדרי לחברים שלא הגיעו הביתה לחג: "הקיבוץ במלואו, לרבות ילדיו (9) היסב לשולחנות לקול צלצול הפעמון לאכול את ארוחת הערב החגיגית. אחרי הארוחה, ואחרי שירה משותפת של הגדולים עם הקטנים, סיפרה אמה לילדים כיצד נוצר הקיבוץ, מעשייה יפה על מיכאל וברטק ויטקה וחוה וגדעון ועוד ועוד, אשר באו באונייה מחו"ל, ואשר אחד לא הכיר את השני, ואשר כלל וכלל לא ידעו לעבוד, ועל מחנה האוהלים בנהלל, ועל הכלבים והחמור, ועל אראלה הילדה הראשונה, ועוד. אבל מה לעשות, כאשר יש פה בחדר האוכל של הגדולים כל כך הרבה לראות והרבה אנשים יושבים ומקשיבים למעשיה וצוחקים, אבל קשה להקשיב לה, ואולי ברגע הזה מתארכת מדי, והקטנים מתחילים להפריע ואחד אומר: מעשיה לגמרי לא יפה, וגם השני: תמה המעשייה. אחר כך הפעוטים הולכים לחדריהם (בבית הילדים) ונשארים רק הגדולים. תחכמוני הזכיר בפרק "משק הקיבוץ" את הולדת הלול ואת צפורה ודבורה – הפרדות הראשונות של הקיבוץ, וזריזה ושחורה – הזוג השני, את החמור הידוע אשר אהב להפיל את רוכביו מגבו ולברוח לחיפה, את הפרות וסופן, את תולדות השובך ואת פרשת גידול השפנים, נו, ואת המכוורת, אחד-אחד עבר על כל הענפים בהם ניסה הקיבוץ את מזלו לפני שעלה לאדמת אבו-שושא.
והשירה מתנשאת וממלאת את כל החדר ניגון אחרי ניגון, פעם עצוב ופעם עליז, פעם בשקט ופעם בקול רם. שירת חג הקיבוץ".

שיהיה לנו יום הולדת שמח וחגיגי!

"שבוע טוב"!

11.1.20   ט"ו טבת תש"פ

לקראת ה"21" אנחנו, בדרך כלל, מקבלים לחברות חברים "שיעלו על הבמה" בחג עצמו וכולנו (רובנו) מתגאים כמה הרבה חברים כבר יש בקיבוץ.
כתב חדרי ב- 4.2.29, (לפני 90 שנה) לאחר יום הולדתו ה – 7 של הקיבוץ: …    "הנה נדמה השירה ומתחיל פרק "נשכחות". פייבוש מקריא קטעים מ"מסדה" של למדן, פרקים נבחרים מהעלייה השלישית ומהרומנטיקה שלה, אחריו בא חתולי, שדיבר על השיחה ועל האורחים ואמר: "האנשים רוצים כי השיחה תצא באופן ספונטני, (תתכנס) אפילו בלי צלצול (הפעמון), ועל השיחה ששתיקתה הייתה מרובה משיחתה, ו(עשה) השוואה עם השיחה של היום (כעבור 7 שנים). ול(נושא) קבלת אורחים בזמן ההוא. הדעות של האנשים (הן): כי כניסת אורח לקיבוץ צריכה להיות טבעית בלי חוות דעת הקיבוץ (ומוסדותיו). ואז, אם האורח החליט להישאר בקיבוץ, זה סימן שהוא יכול להיות (חבר) בקיבוץ!
מי היה חדרי? נולד בורשה עלה לארץ ב1926 והצטרף לקיבוץ בעפולה. היה מוזיקאי והמנצח הראשון על מקהלת הקיבוץ. הרבה לכתוב בשפה תיאורית ציורית והומור יהודי. היה מספר לחברי הקיבוץ ששהו מחוצה לו על הנעשה בו: על השיחות, על אירועים וכיו"ב. עבד בבניין ובמאפיה. במהלך עבודתו בבניין הסכר שהקימה חברת חשמל בנהריים בראשות רוטנברג הוא טבע בירדן באוגוסט 1929בגיל 24. קברו הוא הקבר הראשון שנכרה בבית הקברות שלנו.      חדרי היה חברו הקרוב של גנייק, סבא וסבא- רבא שלכם.
פרשת "ויגש" עוסקת: באחווה, עבדות, כלכלה, סליחה, פיוס והאירועים שקרו במשפחתו של יעקב ובניו. אתייחס רק לנאומו הנרגש של יהודה שמציע ליוסף להיות לו לעבד במקום בנימין, שבשקו מתגלה הגביע של שליט מצריים שנתפש ונשפט לעבדות!. יהודה בוחר בנאומו לפנות לשליט מצריים שעבורו הוא יוסף, לדבר על דרך הרחמים. בנאומו מספר ליוסף בהתרגשות את הגירסה המלאה של מכירתו לישמעאלים ומסיים בפסוקים המתארים "שאם יישאר בנימין במצריים ימות יעקב מצער". ויוסף ששומע לראשונה את הסיפור-סיפורו שלו, מחליט לסלוח לאחיו ולהתמקד באיחוד המשפחה. (יוסף בהיפוך אותיות =פיוס) התנ"ך מכיל עשרות נאומים מסוגים שונים שחלקם שינו את פני ההיסטוריה, שהייתה להם השפעה מיידית על המציאות. אחד מהם הוא נאום יהודה.

ונסיים בברכה ליום הולדתה השביעי של רומי. שבע הוא מספר מזל ביהדות קחי לדוגמה את סיפור הבריאה ב'בראשית' (שכבר למדת) מופיעה הסיפרה 7 פעמים רבות:  7 ימי בריאת העולם, 7 פעמים המילה שמיים ו- 7 פעמים המילה מים. 7 פעמים המילה טוב ועוד ועוד. 7 הוא מספר מזל וזה אומר שבמשך כל השנה תהיי בת מזל, בהכל! וכך גם הלאה!! שתהיי מאושרת במשפחתך ובחברותיך וחבריך, אתנו כל המשפחה הגדולה שלך ושתמיד תהיי שמחה ועליזה. ובהזדמנות זו לקבלך חגיגית לשושלת הנכבדה של אוהבי, מביני ויודעי הכדורגל. כמה אני שמח את מוצאת בו עניין והתרגשות אוהבים אותך מאוד!

4.1.2020   ז' טבת תש"פ

עוד קצת לסיכום ימי חנוכה…כבר לפני כ-150 שנה חוקרי דת שמו ליבם לכך, שסביב היום הקצר ביותר בשנה מתקיימים בתרבויות שונות חגים שבמרכזם האש. הם שייכו זאת לאלים השונים וסברו שכמו שצמחים בטבע קמלים בחורף, ובבוא האביב חוזרים מאוששים לחיים, כך גם האלים . אני מניח שאם היו פסיכולוגים בימים ההם, ודאי היו קובעים שהאדם לוקה בחרדות עקב התקצרות שעות היום. לאדם האש נתנה גם אור וגם חום, האש ה"נותנת" היוותה תחליף לשמש. ידוע שחג המולד ב- 25.12 יושב על חג רומאי עתיק הקשור לאש גדולה שהוא חג הולדת "אל השמש". איך חג החנוכה מתקשר לחגי האש האלה? הרי לוח השנה שלנו מתנהג על פי הלוח הירחי בעוד שהלוח הלועזי מתנהל על פי הלוח השמשי. אנחנו זוכרים חגיגות חנוכה שנערכו בסוף נובמבר. ההסבר לכך הוא, שבמקורו לא כלל חג החנוכה הדלקת נרות. רק בימי הורדוס החלו בטקסי הדלקת הנרות (שמן) כי הורדוס רצה לחקות את מנהגי העמים השכנים שחגגו את הולדת אל השמש בהדלקת אש גדולה. הוא לא יכול היה לשנות את לוח השנה הירחי, אך דאג שחג חנוכת הבית (מקדש) יצוין בזמן בסמיכות לחגי העמים ויכלול הדלקת אש. דרישתו להוסיף את אפקט האש לא נתקלה בהתנגדות כלשהי, כי ממילא כבר נהגו לחגוג את חנוכת הבית. ומאז… נהיינו ככל העמים.
הגענו ל – 2020 ואני בטוח שחגגתם ושמחתם כהלכה בשתייה ובעליצות.  עבורנו, ואני לא נלאה מלחזור על כך מדי שנה, השנה נפתחת עם יום הולדתו של ירון והשנה במיוחד עם שינוי גרפי של הקידומת ל- 60. ביהדות אומרים שגיל 60 הוא מחצית החיים, בימינו אומרים שה-60 הוא ה-40 החדש.
בכל היבט שהוא, היום הזה ראוי לברכה גדולה. בהגיעך לגיל, כשהכל עדיין נראה טוב, הכי טוב!  התכוונתי להכין לכבודך. לא ספר, לא קונצרט חגיגי, לא מפת הורוסקופ תואמת גילך. ואפילו לא הרצאה על "מה מצפה לאדם בגיל 60", בתחום בריאות הגוף והנפש, אלא סרט בו אתה הגיבור – אך לא עלה בידי בינתיים. ב'משנה' כתוב: "בן 60 לזיקנה" ומוסיפים מיד "שאין זקן אלא מי שקנה חכמה"  ואני אומר בנוסח שלי: יש מאחוריך עבר מרשים ולפניך עתיד מבטיח. המשך להאמין ולחלום בגדול ותראה שהמחר יהיה טוב יותר מהאתמול. שיהיו לך ימי שמחה וצחוק, עניין, סיפוק והתחדשות. כל ה"פראזות" האלה אינן לקוחות מ"הוראת יום" ואם תתעכב על כל אחת מהן תראה כמה הן משמעותיות.   כמובן שבראש כל האיחולים האלה עומד הציווי המרכזי: שמור על בריאותך! הגעת לגיל שהרופא הוא לא אויב, המזרק אינו כלי נשק, הכדור הכימי בא לעזרתך והאחות היא באמת רחמניה.
מזל טוב לך ולמשפחתך ההולכת וגדלה, הרבה אושר ונחת ב'מחצית השנייה'
שתבוא עליך לטובה! מאתנו באהבה גדולה ומכל המשפחה!
"שבוע טוב"!