חודש: ינואר 2013

 חגגנו, בליל שבת , את יומולדת ה – 91 של הקיבוץ. אני מזכיר זאת לכם כי: בערב השתתפו באופן פעיל בריקוד, קריאה והצגה: רעיה, לירן, ספיר, (סיון מאחרי המילים) נואי, ליאן, מור ואורי- שמונה נציגים. יש ביטוי מכובד מזה? יש מקום לגאווה!!! ואגב, אתם מוזמנים לראות את זר הפרחים שקיבלתי כמקדמה לכבוד ה – 80 שיגיע בעתו.

איננו מקיימים השבוע את אר' הערב הרגילה של מוצ"ש אבל שבוע טוב "יוצא לאור" כמדי שבוע בשבוע והפעם מועבר אליכם לא בקולי אלא רק במייל.

 הסבר קצר לכתוב: לאחר ששלחתי אליכם ולעוד כמה מכותבים את "הביטוי המקורי מול הסלנג" קיבלתי ממיכל שמאי את חליפת המכתבים הרצופים (שאהבתי) בין סבא לנכד ואני מעביר לכם אותה, כלשונה.  —   שתיהנו!!!

לחג הקיבוץ ה – 91

השבוע כל הברכות הן לקיבוץ ביום הולדתו ולהוקרת זכרם של המייסדים וממשיכי דרכם שאינם איתנו.

וכך אני מדמיין לעצמי את הלילה בו הוכרז על הולדת הקיבוץ:

ליל ה – 21 בינואר 1922, כ"ב טבת תרפ"ב, היה לילה גשום וסוער. במוצאי שבת ישבה קבוצת חברים בצריף "הגדול" ושוחחה על עתיד הקבוצה. הצריף הגדול היה הצריף היחיד ושכן במרכז המחנה. סביבו נטו האוהלים. מהצריף  יצאו לעמל יומם ואליו חזרו מדי ערב לחיות את חיי הקבוצה, לחוות בצוותא את הגשמת חלומם: "עם חדש בארץ חדשה". החושך מקדים לרדת בחודש ינואר. הגשם שניתך ברוח החזקה שנשבה בצלע ההר, גרם לחברים אחדים לפנות לאוהליהם כדי לנוח מספר שעות לקראת יום העבודה המפרך המצפה להם למחרת. היה זה ליל מוצאי שבת רגיל לקבוצה, שהקימה את המחנה שלה כחצי קילומטר ממערב לגשר "של", בואך שכונת נווה- שאנן הנבנית.

   לפתע נשמעו צעקות וצהלות שמחה מכיוון הצריף. איש לא ידע מהיכן ואיך הגיעה הבשורה שלמרק ורכה נולדה בת. מיד התקבצו כולם בצריף. מארון התרופות נשלף בקבוק קוניאק זול שנמזג לספלי הפח וכולם, מחוייכי אושר צעקו: "לחיים"! ופרצו בריקודים סוערים. יד ביד, כתף לכתף, רגל לרגל, מעגל ועוד מעגל, שעה ועוד שעה עד שהאיר השחר ובחיוכים רחבים ותחושת אחווה ואחדות כפי שלא ידעו מעודם, יצאו לעמל יומם.

הלילה המיוחד הזה היה הלילה בו נברא הקיבוץ.

השמחה לא שככה ימים אחדים, אך נוספה לה תחושה של אחריות למשהו לא מוגדר, אך ברור. כבר לא רק אנחנו לעצמנו, יש לנו כבר דור חדש, חשבו,  שאולי נוכחותו תשנה את חיינו!

הצריף, היה מעין העתק של זיכרון בית הכנסת שנותר בליבם: אותם שולחנות ארוכים ולידם ניצבו הספסלים הפונים מזרחה, לא בגלל המסורת, אלא בשל כיוון הרוח והגשם. רק שאת מקום ארון הקודש החליפו הכיריים עליהם בישלו, מאישם התחממו והיוו גם סמל ומקור השראה, גמול פעוט על קשיי חלוציותם. סביב השולחנות אכלו, שתו ודיברו. דיברו הרבה. כולם הקשיבו לכולם. שרו, שרו הרבה, שירים מבית אבא –אמא, שירי התנועה, שירים שמשכיחים רעב וגעגועים, שירים שנותנים טעם להווית המחר הקשה, למשימה המשותפת של כולם. סביב השולחנות צחקו, בכו ושתקו שתיקות ארוכות. חשו אחד את השני, איש את רעהו. בין השולחנות רקדו והסתחררו יד ביד שעות ארוכות . הריקוד הפשוט, הצפוף, האירוטי, בנה את הרעות ביניהם לא כהלכה כתובה, אלא ביצירת חברות אמת של שותפות גורל. דרך הריקוד התלכדו לחבורה שאין לה כלום זולתם הם עצמם. אחזו יד ביד ונעו כמעט דורכים במקומם, תחילה בשורות בינות לספסלים בהמשך במעגלים. מעין ריקוד פולחן וקידוש.

שבעה לילות רקדו לכבוד הולדת הבת הבכורה ואחר כך, חזרו לדבר, לשוחח, מי בשקט ומי בלהט על עתיד כל אחד ואחד מהם ועל עתידו של הקבוץ, שמנה  שמונים וחמישה חברים וחברות.

שבוע טוב!

זה היה סוף שבוע מלא באושר ובגאווה. האושר מהולדת הבת רומי של קרן ושיר, שהפכה אותנו לסבים בפעם ה – .13.  אנחנו שמחים ומאושרים יחד אתכם קרן, שיר וגלי, מזל טוב ענק מכולנו! ולכולנו!

הגאווה –  מהדר, מהישגו במירוץ המרתון ה- 36 של טבריה. ריצה מלאה, מכאיבה ומתישה, אבל לא את ההורים הגאים הצופים בבנם חוצה את קו הסיום. רק להביט על הדר הספיק כדי לדעת כמה אימונים, סבל, והתגברות עליו כרוכים בהשגת המטרה הספורטיבית הזו ולהגשים חלום! היית ענק!

בהקשר לכך, אקדיש את ה"שבוע טוב" שלי לנושא הספורט ביהדות הקדומה. ההתמודדות הראשונה עם המושג תרבות הגוף הייתה בימי מרד המכבים. 167-160, במאה השנייה לפנה"ס) התרבות היהודית התבססה על ערכים רוחניים, בניגוד מלא לטיפוח תרבות הגוף ההלניסטית. היוונים הקימו בלב ירושלים את אנטיוכיה ובמרכזה הגימנזיון והאיפריון, מוסדות בהם לתרבות הגוף היה מעמד מרכזי. היום מוזר לחשוב שדווקא המכבים שנאבקו בתרבות הגוף ההלניסטית, העניקו את שמם לאגודות ספורט יהודיות והפכו  למייצגים של "דור חדש" של יהודים העוסקים בספורט. למשל, פתאום הופיע מירוץ הלפיד (מנהג פגני) שהפך למבשר אירוע הפתיחה של שמונת ימי חג החנוכה ומשחקי המכביה הראשונה ב – 1932 היו העתק מדוייק של המשחקים האולימפים.  האם בתרבות היהודית בימים ההם הייתה התנגדות לפעילות גופנית? לספורט? מערכת החינוך היהודי, אז, לא כללה שיעורי ספורט אבל יש הוכחות, שהיהודים צפו בספורט היווני על אף שעמד בניגוד לאורח חייהם והנורמות המוסריות שלהם. עם חורבן בית המקדש החלו היהודים גם לעסוק  במשחקי ספורט. הורדוס, שבנה בירושלים היפודרום ואמפיתאטרון ידע שספורט תחרותי לא היה חלק מתרבות הגוף היהודי ונחשב להתפקרות. ובכל זאת נמצאו עדויות רבות שהיהודים עסקו בהתעמלות, משחקי כדור, שחיה והתגוששות.  רק במאה ה – 19 באירופה חל שינוי ממשי ביחס היהודים לספורט בהשפעת גורמים מקומיים. שבהשפעתם, חל שינוי ערכים בחברה היהודית המסורתית.

אגודת הספורט היהודית הראשונה בארץ – מכבי ת"א – נוסדה ב – 1906 ובהמשך הוקמו סניפים במושבות ובירושלים שם נתקלה בהתנגדות קשה של הדתיים, ומולם, חלוצים צעירים התחילו לדבר בזכות "היהודי הבריא".   אציין רק שעם התפתחות הספורט בארץ בראשית המאה ה – 20, קמו אגודות ספורט דתיות שתמכו בספורט העממי אך המשיכו להתנגד לספורט תחרותי שתואר בפיהם "התיוונות" מודרנית. והיום… כבר גויים רבים משחקים בארצנו בקבוצות יהודיות, בהשפעת יהודים טובים. עכשיו, לכו וקשרו את הכתוב לעיל עם ריצתו של הדר, דווקא מסתדר לי.                "שבוע טוב"

שנה אזרחית חדשה וביומה הראשון חל יום הולדתו של ירון. ברכות חמות לך, למשפחה, לחוגגים סביבך: רקטוב, הרבה בריאות ונחת בכל מעשיך. ונעבור בקצרה לפרשת השבוע, "פרשת שמות". תראו מה קורה. קם פרעה חדש  "שלא ידע את יוסף" וראה שהעברים הם עם גדול, עשיר, גדל ומתפתח. פרעה  חשש שהעברים ישתלטו ארץ מצריים. כינס את חכמי הממלכה ויחד חשבו והחליטו איך למנוע אפשרות זו. ראשית, הטילו עליהם מיסים כבדים. (פגיעה בכלכלה). כשהמצב במצריים לא השתנה, הפכו אותם לעבדים (פגיעה במעמד החברתי), ריכזו אותם בגטאות ( בידדו אותם) והעסיקו אותם בבניית פיתום ורעמסס (עבודה פיזית מפרכת) ולבסוף באה (הגזענות וההשמדה בבחינת): "כל הבן היילוד היאורה תשליכוהו". הנה לפנינו, בקיצור, תולדות היווצרות האנטישמיות. אותה שיטה מאז ועד היום. ועכשיו קבלו רשימה יפה של: "איך אמרו פעם מול הסלנג העכשווי", תיהנו.

                     שיהיה לנו "שבוע טוב"